בבוקר ההוא, בשש ועשרים ותשע, נדמה היה שזו עוד שבת רגילה בעוטף. רק עוד צבע אדום. רק עוד ריצה מהחדר לממ"ד. רק עוד בוקר שמתחיל בפחד ומסתיים בשגרה. אבל אצל עינב, ליאם ודניאל, שלוש נשים צעירות מעוטף עזה, השבת ההיא סימנה את הקו הדק שבין חיים שהיו לפני לבין חיים שאי אפשר לשוב אליהם. שלוש נשים. שלושה ממ"דים.
אף אחת מהן לא נחטפה, לא נורתה, לא נפצעה. הן שרדו אבל במחיר שהגוף והנפש עדיין גובים יום יום. "לא קרה לי כלום", הן אומרות. רק 18 שעות, רק 22, רק 38. אבל הרק הזה מתגלה כבור ללא תחתית.
עינב מור: "החשש שלי היה אם הממ"ד באמת מגן עלינו"
עינב מור מנחל עוז התעוררה באותו בוקר לצבע אדום. "ב-6:29 בעלי העיר אותי ואנחנו רצים לממ"ד. בנחל עוז יש פחות מעשר שניות להגיע, וכבר בדרך שמענו נפילות. בעלי ואחותו, שגדלו בנחל עוז, היו בהלם מכמות הנפילות ואמרו שזה נשמע כמו מלחמת עולם. בשלב הזה החשש שלי היה האם הממ"ד מגן עלינו מפני כל הנפילות שאנחנו שומעים כל כך קרוב". בהתחלה היא עוד ניסתה לשמור על היגיון.
"חברה ששירתה בשב"כ באותה תקופה אמרה לי שמדובר בירי הרחקה, ואני בחרתי להאמין לסיפור הזה כל עוד יכולתי. בשלב מסוים היה לנו קרב יריות בתוך הבית ואז לא הייתה לי ברירה אלא להבין, אבל עד אז נאחזתי בשקר. בכל השלבים לא הבנתי את גודל האירוע ועד כמה לבד היינו". השעות עברו, ועם כל פיצוץ עינב הבינה עד כמה מעט יש להן.
"יצאנו לממד בפיג'מה, בלי לצחצח שיניים, בלי אוכל ובלי שתייה. עד שעות אחר הצהריים לא אכלנו ולא שתינו, ובשלב כלשהו בעלי הבין שיש לנו עוד שעות בממד ורץ להביא בקבוק מים כי היינו מיובשים לגמרי. בגלל הירי שלא הפסיק לא יכולנו לצאת מהממד ועשינו צרכים בשקיות, מגבות ועוד".
במשך תשע עשרה שעות הן נשארו שם, בתוך החלל הצר. הן שמעו יריות מבחוץ, דפיקות חלשות ליד החלון, קולות של אנשים שמנסים להזיז משהו. "אנחנו לא יודעים עד הסוף אם המחבלים ניסו לפרוץ את הממ"ד, אבל היו מוטות ברזל שנשענו על החלון מבחוץ ומספר פעמים היו ניסיונות להזיז אותם".
בדיעבד התברר שבית סמוך התמלא מחבלים שהתבצרו בו במשך שעות. "הם התקילו אחר כך צוות של יחידת מגלן שהגיע לטהר בתים בקיבוץ. אם הם לא היו מגיעים אני לא יודעת מה היה עולה בגורלנו".
כשסוף סוף הגיע צוות סיירת גבעתי, עינב ובני משפחתה הועלו להאמר. גם אז קולות הירי לא פסקו. "כשיצאנו מהממ"ד וחזרה קליטה חלקית, התחלתי להבין את גודל הזוועה. ראינו שחלק מאנשי הקיבוץ לא הגיעו לשטח, והתחילו לקפוץ פושים מאתרי החדשות. רק בימים שלאחר מכן הבנו עד כמה המצב קיצוני".
היום, שנתיים אחרי, עינב עדיין לא מצליחה לשכוח את הצליל של הנפילות. "כשיש הסלמה אני מיד מנסה למצוא מקום שבו ארגיש בטוחה. יש לי ממ"ד בבית שלי בתל אביב, אבל זה לא מספיק לי. אני לא מסתובבת לבד, לא נוסעת בתחבורה ציבורית. כשאני הולכת ברחוב אני מסתכלת אחורה לוודא שאין אף אחד מאחוריי. אני רגישה לרעשים ולריחות. הגוף שלי תמיד במצב דרוך. הבנתי עד כמה הפגיעה חמורה רק באחד הסבבים עם איראן, שבו התמוטטתי לחלוטין והרגשתי שאני חוזרת שוב לממ"ד בנחל עוז. אני מאובחנת עם ptsd ומטופלת בהתאם, אבל זה דבר שמלווה באופן שוטף".
ליאם דהן: "שמתי על עצמי שתי חולצות רק שלא יגעו בי"
אצל ליאם דהן, שהייתה אז עם בן זוגה לשעבר דולב בכפר עזה, זה התחיל בשש וחצי בבוקר.
"שמענו אזעקה, דולב סגר את הדלת והחלונות, והאזעקות לא הפסיקו. אחר כך הדלקנו טלוויזיה וראינו שזה בכל הארץ. הכנו קפה קר, ניסינו להבין מה קורה. החלפתי לבגדי ספורט כדי שאוכל לרוץ אם אצטרך".
אבל כשהם יצאו החוצה, העולם כבר השתנה. "ראיתי את דולב מסתכל מאחוריי במבט מבועת. הסתובבתי וראיתי מחבל במרחק של כלום. נכנסנו לבית בשקט, בשקט, במין ריצה חרישית, בלי לסגור את הדלת. נכנסנו לממד, סגרנו את הדלת והיינו מתחת למיטה".
"בשעות הראשונות לא הבנתי בכלל מה קורה, שמענו הכל ובאמת ניסינו להבין מה קורה בחוץ, ניסינו להיכנס לטלגרם, בקבוצות בוואטסאפ של הקיבוץ. ואז התחלנו להבין שהכוחות לא באמת מגיעים ואנחנו לא מפסיקים לשמוע יריות על אוטומט. לשמוע פצצות כאילו אדירות, כל הבית רעד. ואז ראינו את הסרטון של הטנדר בשדרות ופה הבנו את גודל המקרה וגם שראינו את המחבל בחוץ, הייתה סיטואציה ששמענו צרחה כזה של עצור עצור ואז שמענו פשוט יריות ואז אחרי ממש שעה בערך גילינו שאופיר לווינשטיין נרצח".
"שמענו הכל, את קולות הירי, את הצרחות האיומות, אני לא אשכח את הצרחות בחיים והריח לא יישכח לי לעולם. אמרו לנו שיש צבא שהם צועקים מבחוץ, הכניסו מלא חיילים לוחמים לקבוצות כדי שירשמו לנו מאיפה לצאת, ושלחנו מיקומים. אמרו לנו, כשצועקים 1313, אז לצאת. לאחר חצי שעה אמרו לנו, קבלו ביטול, כנראה שהמחבלים לקחו את הטלפונים של הנרצחים או משהו, ושמו לב שזה הפתרון להוציא אנשים מהבתים, ורצחו ככה אנשים".
השעות שחלפו בתוך הממ"ד נחרצו בה. "לא היה לנו אוכל, לא שתייה, לא כלום. עשינו צרכים במגירה מעץ שהכול חלחל ממנה. היינו מכוסים באבק ובריח של שתן. באיזשהו שלב שמתי על עצמי עוד שתי חולצות של דולב. פחדתי שיאנסו אותי, רציתי להיעלם מהעולם".
הם שמעו קולות מבחוץ, יריות, צרחות. ואז דפיקות בדלת. "אמרתי לדולב שאני לא רוצה שיראו אותו נרצח מולי ואז שיאנסו אותי. אז פשוט התחבקנו. הוא עמד מול הדלת, אני מאחוריו. הוא החזיק סכין ביד. אמרתי שמע ישראל. פתחנו את הדלת והייתה שתיקה של כמה שניות. ואז ראיתי חיילים. חמישה מלאכים. הדבר הראשון שעשיתי היה להתפשט ולהחליף בגדים, לא יכולתי להריח את עצמי".
אחרי עשרים ושתיים שעות חילצו אותם. רק אז הבינה את גודל הזוועה. "כשיצאנו מהקיבוץ הלכנו חצי שעה ברגל. אני קוראת לזה צעדת המוות. מה שראיתי שם אני לא אשכח לעולם. גופות נפוחות, מחבלים, בתים שרופים, רכבים הפוכים. הריח, הזוועה, הכול היה סביב".
מאז, היא אומרת, היא כבר לא אותה ליאם. "אני מאוד מבולבלת, יש ימים שאני בהתקף חרדה ויש ימים שאני רוצה פשוט להיעלם. אני בוכה המון, חושבת למה אני כאן והם לא. כולם מתקדמים ואני מרגישה שאני תקועה. עזבתי את העבודה בצופים, דולב התחתן, ואני עדיין שם בשביעי באוקטובר".
גם המציאות החדשה לא מרפה. "כשיש טילים או הסלמה אני חוזרת לשם. אני שומעת רעש קטן וזה מקפיץ אותי. לפעמים אני יושבת עם מישהו רגועה ופתאום עולה בי מחשבה מה יקרה אם ייכנס עכשיו מחבל. איך אני אברח. זה קורה לי המון".
ואם לא די בכך, התחושה של שקיפות מוסדית מכאיבה לא פחות. "בגלל שאני לא רשומה מכפר עזה אני מרגישה שלא רואים אותי. אומרים שאני לא שייכת, וזה לא נכון. גם אני חוויתי את זה. אני צריכה להילחם על טיפולים שמגיעים לי, על סדנאות, על הכרה. אנחנו צריכים שיראו אותנו, שיבינו אותנו".
דניאל דהרי: "אני קמה, מבשלת, יוצאת, גם כשאני מרגישה מתה מבפנים"
בכרם שלום, אצל דניאל דהרי, זה התחיל כמעט באותו אופן. “ישנו בחדר השינה, אני, בעלי אז, ניר בינינו, בעוד שיר ישנה בממד. התעוררתי לצבע אדום, ועד הנפילה הראשונה עברו כמה שניות. המחשבות רצו: מה זה, אין מצב, זאת טעות. הערתי את עמוס ואת ניר ורצנו לממד. כשהגענו העליתי סטורי לאינסטגרם של סלפי עם הילדים וכתבתי: בוקר טוב יא חמאס, שאלוהים ייקח אתכם.”
אבל מהר מאוד התברר שזה לא עוד סבב רגיל. “רק כשצוות הצחי בקיבוץ אמר להינעל בבתים ולא לפתוח לאף אחד התחלתי לחשוד. בשבע לקחתי סיכון ויצאתי להביא שתייה, אוכל, להכין לעצמי קפה ולהביא את הטלפונים של הילדים. לעשיית צרכים השתמשנו בקופסאות פלסטיק של צעצועים, ועבורי בשקית סופר. את מה שנעשה שמנו בחלון הממד בין הזכוכית למתכת שלא יסריח.”
היא שמעה יריות מכיוונים שונים, והבינה שזה לא צה"ל. שלושים ושמונה שעות עברו עד שהכוחות הגיעו. “אני לא יודעת מי חילץ אותנו, אולי מגבעתי, אולי מבה"ד אחד. רק ידעתי שאנחנו בחיים.”
למחרת כבר ביקשה טיפול. “אני מאמינה בטיפול. כשניגשה אלי מישהי מצוות הצח"י והציעה מפגש חוסן משפחתי ביקשתי ממנה לרשום אותי ראשונה. באילת היינו עטופים באנשי מקצוע, עם חלקם השיחות היו יזומות ועם חלקם ספונטניות.”
אבל גם עם טיפול, אין שגרה אמתית. “יש ימים טובים, ויש ימים שהכול מרגיש הרוס. יש ימים שהבכי נמצא מאחורי כל מילה. אני דרוכה תמיד. בלי כדורים אני לא ישנה רצוף יותר משלוש שעות. ומנגד לא תראי עלי. אני קמה, מבשלת, יוצאת, עובדת, גם כשאני מרגישה מתה מבפנים.”
במהלך השנה הראשונה אחרי האירוע דניאל גם התגרשה. “תוך כדי המלחמה התגרשתי, ובמאי עשרים וארבע קיבלתי גט. הילדים חזרו למסגרות, אני נדדתי בין דירות. בזכות המלחמה גיליתי מי החברים האמתיים שלי. המשפחה תומכת בדרכה. אני מבינה עד כמה גם להם זה היה מפחיד.”
כשנשמעה אזעקה במערכה עם איראן, הכול צף שוב. “יש משהו מנחם כשהמציאות החיצונית פוגשת את הפנימית, אבל גם מאוד קשה. עוד פעם התראות, עוד פעם לילה בלי שינה. אני מרגישה שאני חוזרת שוב לממד ואין לי יכולת להגן על הילדים שלי. אני רואה כל תסריט קטסטרופלי אפשרי. אני צריכה להחזיק את עצמי כדי להחזיק אותם. זה מאבק יומיומי.”
רונית שובל "טיפול בטראומה זה לא מותרות, זו הצלה"
כמעט שלושים שנה פועלת עמותת עדן בעוטף עזה. רונית שובל, מנכ"לית העמותה, מספרת שהכול התחיל הרבה לפני המלחמה, אבל מאז השביעי באוקטובר הכול התעצם. "ראינו שיש פער עמוק בין אנשים שחיים עם טראומה יומיומית לבין המענים שהמדינה נותנת. מאותו יום זה הפך ממשבר לאומי".
העמותה הקימה מרכז טיפול לנשים בקיבוץ דורות, שמאז אפריל עשרים וארבע כבר סייע למעל מאה חמישים נשים, ויזמה את תערוכת "נשים מספרות מלחמה". "הבנתי שיש צורך דחוף לשים את הסיפור כמו שהוא, ברצף. לעצם האקט של לספר יש ערך תרפויטי וגם ערך היסטורי. לספר את סיפורן של נשים סביב מלחמה זה לא משהו שעשו קודם".
לדבריה, המדינה עוד לא מבינה את עוצמת הגל שצפוי. "כל עוד אנשים במצב הישרדותי הם לא יכולים לטפל בעצמם. אבל כשנחזור לנשום זה יציף הכול. אנשים מסתובבים עם כאב שקט. טראומה היא לא רק מה שרואים לעין. טיפול בטראומה זה לא מותרות. זה הצלה. זה שיקום של נפש, של משפחה, של קהילה ושל עם שלם".
השתיקה שאחרי
שנתיים עברו, אבל משהו עדיין סגור מבפנים. עינב, ליאם ודניאל ממשיכות לחיות את אותו יום, כל אחת בגופה שלה.
הן מדברות, הן מתפקדות, הן מחייכות לעיתים. אבל מאחורי החיוך מסתתרת הידיעה הפשוטה: לא קרה לי כלום ובכל זאת, קרה הכול.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו