שרון אייזנקוט, אימו של סמל מאור כהן אייזנקוט ז"ל, איציק בונצל, אביו של סמר עמית בונצל ז"ל ואיריס חיים אימו של יותם חיים ז"ל, ביקשו בימים האחרונים מעם ישראל, כל אחד במילותיו, לשמוח בעדינות ובצניעות עם חזרת החטופים ארצה. לזכור את המשפחות השכולות שאיבדו את היקר להם מכל, לשים לנגד העיניים את מי שלא יזכו להתאחד עם אהוביהם, את מי שהמלחמה הארורה והאכזרית הזו גבתה מהם מחירים כבדים בגוף, בנפש, בשלמות המשפחתית, ביכולת לנשום.
אני מודה שבהתחלה לא הבנתי לעומק את הבקשה הזו. הרי במשך שנתיים תמימות עם ישראל היה מצוי בכאוס מתמשך, קם כמעט בכל בוקר ל'הותר לפרסום', דאג עד מחנק לשלום החטופים, הפגין בכיכרות, זעק ודרש את חזרתם.
יותם חיים ז"ל / באדיבות המשפחה
במשך ימים ארוכים ורבים כל כך לא היה ניתן לשמוח שמחה משוחררת, ללא מחנק בגרון, ללא לחץ בחזה, וכובד שמוחץ את הריאות.
מדוע לא לאפשר לעם כואב ורצוץ הפוגה של שמחה, על המלחמה שנגמרת בעזה, על חזרת הבנים הביתה. זוהי לא הוללות ולא ניתוק. אלא רגעים נדירים של הרמת הראש מעל המים, ושאיפת חמצן.
אמש (שבת), נחשף עם ישראל לטרגדיה מחרידה. רועי שלו, בן זוגה של מפל אדם ז"ל שנרצחה במסיבת הנובה, הלך לעולמו בנסיבות טרגיות. גם אימו נפרדה מהעולם בצורה דומה 12 ימים לאחר השביעי באוקטובר. בראיונות סיפרו בני משפחתה כמה הייתה נפשה קשורה במפל וכמה לא התאוששה מהיום השחור והרע בו שני ילדיה, רועי וליאור, ניצלו בעור שיניהם ממסיבת הנובה שהפכה לשדה קטל וטבח.
אשת התקשורת מעיין אדם ואחותה של מפל ז"ל, כתבה כי רועי נרצח בנובה אך מת ביום שישי בערב. מילותיה הכואבות והמדויקות, מבהירות את מילות הפרידה המצמררות והכואבות שהשאיר רועי ז"ל בעמוד האינסטגרם שלו: "לא יכול לשאת את הכאב הזה יותר. אני נשרף מבפנים. לא מסוגל להכיל את הכאב הזה יותר. זה אוכל אותי מבפנים".
מחר יחזרו הביתה החטופים להם חיכינו כל כך הרבה. התפללנו ופעלנו למען שובם. אך בקשתם של הורי החללים, מעניקה מילים למי שלא מסוגל לדבר ולהתבטא מרוב כאב ששורף ומאכל.
המלחמה בעזה אולי הסתיימה, אך מלאכת השיקום רק מתחילה. חודש אוקטובר הוא חודש המודעות לבריאות הנפש. והיום, ובתקופה הקרובה, יותר מתמיד, אנחנו חייבים לפסוע בפסיעות עדינות, לשים לב לשבורי הלב, לפוסט טראומטיים, למי שנשארו מאחור, למי שעבורם כל יום הוא השביעי באוקטובר 23.
לפני מספר ימים שוחחתי עם אישיות בכירה שעסקה בשנתיים האחרונות במתן מענים למפונים וליישובים שנחרבו בשביעי באוקטובר. היא שיתפה בצער כי גם כאן, הנו היררכיות. גם אם לא במתכוון, אלא כי היכן שהמדינה לא הייתה, היו מי ששילמו את המחיר. לדבריה, הקיבוצים שהיו חזקים ומאורגנים ומאוגדים בינם לבין עצמם קיבלו מענה ומעטפת בכל הרבדים. קיבוצים שונים ברחבי הארץ קלטו אותם, עטפו, אפילו שטחים לקבורה זמנית הם קיבלו.
במדרג השני היו תושבי ערים עם ראשי ערים אכפתיים. כגון: שדרות. היא מספרת שבמלון אחד היו מפוני שדרות עם מענים מדויקים כגון בית ספר זמני לילדים ועוד. בזמן שבמלון סמוך בו שוכנו מפוני המושבים, לא היה להם דבר מלבד מה שנתנה המדינה, לאחר בירוקרטיה ומלחמת התשה.
ויש את מי שהיו בתחתית הרשימה. כמעט ולא מאוגדים וללא גב חזק ופילנטרופי. ניצולי הנובה. רבים מהם מעידים שאינם מצליחים לחזור לחיים, לעבודה, לחיי חברה. הם ניסו לזעוק בוועדות הכנסת על כך שהמדינה הפקירה אותם. שהם לא מקבלים את מה שהם זקוקים לו על מנת להשתקם. שלא מכירים בהם כקבוצה ייעודית והם נדרשים למלחמות בירוקרטיות שאין להם יכולת לנהל. חלקם נפלו להתמכרויות ולמקומות שחורים ששאבו אותם ואת נפשם. היו מי שאיבדו את חייהם.
כעת מתחילה המלחמה הארוכה המייגעת והקשה מכל. המלחמה על הנפש. אלפי פוסט טראומטיים יציפו את מקומות העבודה, את הרחובות, הכבישים, התורים בקופות החולים ובסופרים.
כאזרחים אנחנו נדרשים לערנות, מודעות, רגישות ועדינות. שימו לב אל הנשמה. אין לנו יותר ילדים לאבד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו