עם הנצח לא מוותר על בניו ובנותיו. שנתיים. תגידו את זה לאט. שנתיים שאתם קמים כל בוקר ואתם לא יודעים אם הילד שלכם חי, אם הוא רעב, אם הוא רואה. שנתיים שאתם הולכים לישון עם השאלה הזאת שיכולה להטריף מרוב דאגה. שנתיים שאתם מחייכים בנימוס לשכנים, בקושי הולכים לעבודה, בקושי אוכלים, כמעט שלא נושמים - ובראש יש רק סירנה אחת, חדה, שלא מפסיקה לצרוח. אז הם הפכו את הצעקה למנוע טורבו.
הורים שמעולם לא עמדו מול מצלמה – למדו לדבר בשניות ברהיטות. משפחות שפרטיות הייתה מבצרם – פתחו את הכאב הפרטי שלהן לעולם. אימהות שלא ידעו שהן מסוגלות לדבר באנגלית – הסבירו בפשטות לסנאטורים אמריקאים איך זה מרגיש כשאימא לא יכולה להגיע לילד שלה כשהוא סובל. הם הבינו משהו שמדינאים שכחו: שלפעמים, הדבר הכי מדויק שצריך להגיד הוא האמת. אין כוח חזק יותר מכוח האהבה של הורה לילדיו.
מאבק של לביאות ואריות
זה היה מאבק של לביאות ואריות. לא של פוליטיקאים, לא של גנרלים – של אימהות, אבות, אחים ואחיות. משפחות שמסרבות לשבת בבית ולחכות. כאלה שיוצאות לדרך גם כשהגורל אינו ברור, שאינן מוכנות לעצור עד שכל הגורים חוזרים הביתה. הן לא נזקקו למפת דרכים – הלב הורה למשפחות את הדרך. הן לא נזקקו לדלק – הפחד והכאב הספיקו.
מתוך השבר נולדה התנועה הכי יעילה, זאת שמעולם לא ביקשה להיווצר. תנועה של משפחות שלא חיכו לממשלה, לא פחדו מטוקבקים, שלא הלכו ימינה ולא שמאלה – רק ישר, כפי שדייק אלי שרעבי במילותיו. הן פשוט יצאו. לכיכרות, לכבישים, לעולם. הקימו מיצגים מפעימים בלב הערים. תלו תמונות וסיפורים וחיוכים מימים אחרים. הפכו כל צומת למצפון לאומי, וכל מעבר חציה להזדמנות להביט בפנים המיוסרות של האחים שלנו ולהיזכר שהם כרגע כלואים במנהרה חשוכה ומחכים לנו שנציל אותם.
שנתיים. שנתיים של מלחמה. 734 ימים, 17,616 אלף שעות, ויותר ממיליון דקות של סיוט שלא נגמר. עבור המשפחה של הדר גולדין, קראו את זה לאט- אחת עשרה שנים. נצח של חיים שנעצרו.
ולמרות הכל, הם המשיכו. כי זה מה שלביאות ואריות עושים. הם לא מחכים לחילוץ. הם הולכים עד לגבול עזה וקוראים אל הילדים שלהם בשמם. מבטיחים להם מקרוב – שלא יוותרו עליהם לעולם. הם הפכו את הכאב למסר, את הייאוש לתנופה, את חוסר האונים לכוח שהביא עם שלם להתייצב לצידם עם זעקה אחת – החזירו את הילדים שלנו הביתה, וביחד איתם גם את הערבות ההדדית ואת התקווה.
עכשיו, כשההסכם נחתם והכאב מקבל גבול וסוף, אפשר לעצור לרגע, ולנשום עמוק. זו מלחמת הנצח הפרטית שלהם והלאומית שלנו. מלחמה על התקווה, על האחדות, על החיים עצמם. זה הפירוש האמיתי של "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה". אימהות שלא מוותרות לעולם על הילד שלהן, אבות שאהבתם לא יודעת גבול, ועם שלמד מהם שגם אחרי שנתיים של חושך – התקווה היא הכוח של עם הנצח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו