כיכר החטופים בתל אביב, המקום שהפך מאז ה־7 באוקטובר 2023 לסמל של כאב, תקווה והתמדה, הפך הלילה למקום שמח, כשאת הדמעות של הייאוש החליפות הדמעות של השמחה וההקלה.
מאז הודעת נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, על חתימת ההסכם בין ישראל לחמאס, הסכם שבשלב הראשון שלו ישוחררו כל 48 חטופים והחטופה, זרמו אל הכיכר מאות ישראלים, משפחות החטופים, מתנדבים וסתם אזרחים שלא יכלו להישאר בבית.
דני מירן, אביו של עמרי מירן שאמור לחזור במסגרת העסקה, אמר: "הבוקר אני בשמחה גדולה. שנתיים לא הייתי במצב כזה. תראה איזה שמחה זאת, זה יותר מאשר לידה מחדש של ילד. כי לילד, לתינוק, אנחנו מחכים תשעה חודשים. ואני חיכיתי לו שנתיים. בינתיים אנחנו לא מספרים לבנות, רוצים שהוא יחזור לפה קודם. אני לא מוריד את הזקן, כי לעומרי כבר אין זקן. הם הורידו לו את הזקן, ואצלי זה הפך לסמל".
דני אלגרט, שאחיו איציק ז"ל נרצח בשבי חמאס, אמר: "סוף-סוף, הגיע המנהיג והגיש לנו מה שנקרא כתב כניעה. כן, ממש כתב כניעה. כן, וחתמנו על כתב הכניעה הזה.
ובתי הכלא מתרוקנים ממחבלים, שעכשיו גם יש להם מדינת מקלט בקטאר, אז הם יכולים לחיות שם בשקט. והם יכולים לעבור מעזה לכלל. כן, ולכן אנחנו היום במצב רע מאוד. לדעתי, החמאס יכולים לסמן וי על כל המטרות שלהם, ואנחנו יכולים להיות רק מרוצים, שהכתם הזה שהוטל על החברה הישראלית של ההפקרה עומד להיות מוסר. מקווה שיוסר לגמרי, שלא יישארו מאחור חללים שלא מוצאים. אני מחכה שפרץ השמחה ייצא ממני אבל הוא לא מצליח לצאת".
איציק הורן אבא של החטוף בעזה איתן הורן ושורד השבי יאיר אמר: ״אני קודם כל סוף סוף מרשה לעצמי לחייך אחרי שנתיים. אני מניח שאני ארשה לעצמי להרחיב את החיוך ביום שני, כשאני אראה את איתו ואת יתר החטופים מגיעים לרעים,
אז אני אאמין באמת שזה קורה. יכולים לקרות כל כך הרבה דברים בדרך, במיוחד עם מי שיש לנו עסק, אבל נקבל את זה".
רותם קופר, בנו של עמירם קופר ז"ל שנחטף ונרצח בעזה ואימו נורית קופר שוחררה מהשבי כעבור מספר שבועות, אמר: "זה מתהווה, הרגשות עולים יותר ויותר. למעשה, זה פצע שלעולם לא ייסגר, וכל פעם שמתעסקים בו הרגשות עולים ומעורבים, אבל בכל זאת אנחנו עושים מאמץ להיות שמחים. החטופים חוזרים, החיילים היקרים שלנו חוזרים.
"אסור לשכוח שנכשלנו לשחרר אותם בזמן. שירי ביבס וילדיה חיו שם חודשים ארוכים. נכשלנו כחברה, בטח עם הניגוד שלנו, מעל הכל ראש הממשלה, שלא אמור לקבל נקודות על כך שהוא החזיר את אבא שלי בשקית, יותר משנה אחרי שהוא איבד את חייו, ואני בכלל לא רוצה לחשוב על התנאים שהוא איבד את חייו".
עינב צנגאוקר, אימו של החטוף מתן, נראתה כשהיא עומדת מול תמונת בנה, מחזיקה שלט שעליו כתבה: “השעון ממשיך לתקתק ולספור את השניות עד שכל ה־48 שבים ושבה אלינו הביתה! השמחה גדולה ומתבקשת, אבל הלב והמאבק לא תם עד אחרון החטופים!” בני משפחות נוספים, ובהם דני אלגרט, אחיו של איציק אלגרט ז"ל שנרצח בשבי הגיע לכיכר וכן גם שורדי שבי.
אפילו הגשם שירד לפתע בשעות הבוקר המוקדמות לא הרס את השמחה, הצטרפו אל ההמון גם משפחות עם ילדים שהגיעו בחופשת סוכות. רותם לוי, אם לשניים מרמת גן, סיפרה: “הם התעוררו ושמעו על העסקה וביקשו לבוא לכיכר. כל השנה דיברנו על זה בבית, על מה זה אומר להיות חטוף, למה כולם מדברים על הכיכר הזו. הבוקר הם רצו לראות איך זה נראה כשהתקווה מתממשת”.
ניר בן שושן, תושב העיר, שהמשרד שלו במגדלי עזריאלי, הגיע עם חברים לפני העבודה לכיכר ואמר: “יש משהו באוויר. זה לא סתם עוד יום. אחרי שנתיים אנחנו רואים אנשים מחייכים ואצלנו במדינה זה לא פשוט, זה רגע היסטורי".
יעל, שמתנדבת בכיכר מאז החודשים הראשונים למלחמה, סיפרה: “אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ראיתי כל כך הרבה אנשים עם ניצוץ בעיניים. אנחנו עדיין זהירים, כי הכול תלוי במימוש בפועל, אבל התחושה היא שזה סוף־סוף קורה. שהימים והלילות הארוכים בכיכר לא היו לשווא”.
אייל, שהגיע לכיכר בשנתיים האחרונות לפחות פעמיים בשבוע, הביט סביבו בהתרגשות: “הייתי כאן כמה פעמים בשבוע בשנתיים האחרונות. ראיתי אנשים נשברים, מתפללים, שרים, ופתאום, כולם מחייכים. זה רגע שאי אפשר לקחת מאיתנו”. שרון שוורץ, תושבת תל אביב, הגיעה עם בנה בן ה-8 עטוף בדגל ישראל. “רציתי שיראה מה זה אומר תקווה,” אמרה. “שידע שעם שלם התאחד למען מטרה אחת, לא להשאיר אף אחד מאחור”.
למרות שככל הנראה רק בתחילת שבוע הבא ייחלו להגיע החטופים, רבים לא חיכו. “היום רק חמישי,” אמר ניר בחיוך, “אבל הלב כבר רצה לחגוג. אחרי שנתיים של חרדה, מגיע לנו לנשום”.