עד היום סוגיית המחיר של שחרור מחבלים בעסקה עם חמאס כמעט לא הוצגה לציבור. הנושא הורדם בידי רוב כלי התקשורת וגורמים פוליטיים. מי שעוקבים בדאגה אחר המהלכים לעסקת שחרור נוספת הם דווקא נפגעי הטרור, הפצועים והמשפחות השכולות. בעולם המשפט קוראים להם “נפגעי עבירה”.
התקשורת, שאמורה להציג לציבור את מחיר העסקה - שחרור 250 רוצחים ואלפי טרוריסטים - כמעט שאינה מראיינת את משפחות הנרצחים. מנגד, היא מקדישה סיקור נרחב להצהרות, חסימות כבישים ודרישות לעסקה “כאן ועכשיו”. במקום דיון ציבורי שקוף, מתקבלת שתיקה רועמת עטופה בענווה מזויפת מצד מי שיודעים לדקדק בכל נושא אחר.
כמי שמוביל מאבקים ציבוריים נגד הטרור וכעיתונאי לשעבר, התמונה ברורה לי: רבים בתקשורת הפכו לשחקנים פוליטיים. הם קידמו את הסכמי אוסלו, את עסקת שליט ואחרים - ותוך כדי כך העלימו מהציבור את מחיר הדמים של העסקאות.
החשבון של עסקת שליט
עסקת שליט שחררה את יחיא סינוואר וכנופיותיו מהכלא הישראלי. מאז, הם ומעריציהם רצחו ופצעו אלפי ישראלים - צעירים וזקנים, תינוקות עם אמותיהם. זהו המחיר של עסקה אחת בלבד. לזה יש להוסיף את שחרורי המחבלים בעסקאות קודמות מאז אוסלו.
מעבר לשאלת המחיר עולה כאן שאלת “קיר הברזל”. עם שיצא מהגלות היה אמור להציג עמידה איתנה מול אויביו - לא לשחרר את רוצחיהם של תינוקות ונשים.
נורמליזציה של עסקאות
מדינת ישראל וממשלותיה, יחד עם התקשורת, ניהלו מסלול שבו נורמליזציה של עסקאות שחרור חטופים הפכה לשגרה. בעסקאות האלה משוחררים שוב ושוב רוצחי יהודים שנתפסו ונשפטו.
מדוע שחמאס וארגוני הטרור יפסיקו לחטוף, אם העסקאות מצליחות עבורם? במסלול הזה, מספר המחבלים המשוחררים רק גדל. וכאשר התקשורת מתגייסת להצדקת העסקה, לעיתים מתוך תחושת “צדק” כלפי “המדוכאים” הפלשתינים – יש לצפות לחטיפות נוספות.
הטרור הפלסטיני אינו זקוק לניצחון מוחלט, אלא להטרדה מתמדת בתמיכה חיצונית. התמיכה הזו מגיעה ממספר כיוונים: מימון מאיראן וקטאר, אספקת נשק דרך מנהרות ממצרים, הברחות מירדן, ליווי משפטי מהרשות הפלשתינית, ארגונים בינלאומיים שדואגים לתנאי כליאה מקלים ותמיכה בשימור יכולת החמאס לחטוף ישראלים לצורך עסקאות עתידיות
כך נוצרת הצלחה מבחינתם: “הרוג יהודים - ותשוחרר בעסקה, כמו קודמיך”.
אובדן אמון במערכת המשפט
נפגעי הטרור ומשפחותיהם איבדו זה מכבר את האמון במערכת המשפט. חוסר האמון רק גדל. משרד המשפטים הפסיק לעדכן את משפחות הנרצחים על שחרור מחבלים, מה שמונע מהן למצות את זכויותיהן החוקיות - להגיש התנגדות או לעתור.
נציג פרקליטות אמר לי במפורש: “בעסקאות עם ארגוני הטרור אינכם רלוונטיים, כי זו החלטה מדינית”. וכך, בעוד מדינות אירופה מממנות הגנה למחבלים, המשפחות עצמן נושלו מזכותן לעצור את שחרור רוצחי יקיריהן.
מול מערכת המשפט, התקשורת, הדרג המדיני והקמפיינים עתירי הממון, עומדות משפחות הנפגעים חסרות אונים. האויבים שלנו רואים בכך הצלחה וממשיכים לחטוף. במסגדים אומרים למגויסים הפוטנציאליים: “גם אם תיתפס, לא תסיים את חייך בכלא. תשוחרר ותהפוך לגיבור לאומי”.
ישראל, שהתפארה במבצעים כמו סבנה ואנטבה, הפכה למדינה שמובילה בעולם בשחרור מחבלים. מי היה מאמין.
