"נכנסים לטרמינל 3, עולים שלוש קומות - וליד שער 32 ימתינו הצוות וההורים", הסבירו לנו רגע לפני היציאה לדרך, וסיפרו לנו שזה לא הולך להיות פשוט.
המקום: נתב"ג. הזמן: יום ראשון, 7 בספטמבר. השעה: 01:30. קבוצה של הורים שכולים מהדרום שאיבדו את בנם או בתם במלחמה אמורה להמריא למסע טיפולי ראשון מסוגו בהרי רילה שבבולגריה, במסגרת עמותת "משפחה אחת".
כשאני מגיעה אל נקודת החבירה לקבוצה, טרוטה אך מסוקרנת, נדרשת לי דקה קצרה להבין שלא הגעתי למקום הנכון: יותר מדי התרגשות וחיוכים באוויר. ואכן, מהר מאוד מתברר לי שמדובר בכלל בחבר'ה של שב"ס שיוצאים לטיול משותף, ורק במקרה קבעו להיפגש באותו המקום.
במבט חטוף הצידה אני מבחינה בקבוצה אחת נוספת, קצת שקטה יותר, אולי אפילו מופנמת - שהתאספה ליד שלט עם כותרת מחייבת: "משפחה אחת".
ממש שם, מכונסים בתוך עצמם, חיכו 16 זוגות הורים, וכפי שכל כך התרגלו: המתינו ללא נודע. אני מתקרבת ומביטה בהם. חלקם מביטים בי חזרה. עיניים ריקות, חיוכים מנומסים - וניצוץ קטן שאולי עוד מתחבא שם, מחכה לישועה.
"אב מתגעגע"
לא עוברת שעה ובשורה נוחתת עלינו: הטיסה בוטלה, וכרגע אין צפי לאחת חלופית. מבטים מבולבלים נזרקים לכל עבר, אותה תחושה מוכרת של חוסר יציבות - אבל הצוות מייד דואג להבהיר: "אתם בידיים בטוחות".
רק למחרת בבוקר, בשיח עם המטפלים והמטפלות, חלק מההורים משתפים במעגל את התחושות שצפו מייד עם ביטול הטיסה: אותו פחד מהבלתי צפוי, ואולי אף יותר ממה שיגיע אחריו.
"כשהודיעו שהטיסה מבוטלת הרגשתי פתאום קוצר נשימה", מודה א', תושב הדרום, ואשתו מייד משלימה אותו: "זו אותה נשימה כבדה שנהייתה לנו מאז 7 באוקטובר", היא אומרת, שולחת רמיזה למה שתכף יתגלה: באותו יום איבדו שניהם את בתם בנובה.
"הגרוע מכל כבר קרה - אז מה יכול להיות?" אומרת האם השכולה כשהיא חוזרת לרגע לתחושות בעקבות ביטול הטיסה. "הכל מקבל פרופורציה אחרת מאז", היא חוזרת לאובדן שחוותה, ומבליעה דמעה שקופה מתחת לחיוך.
בפעילות שמארגנת אחת המטפלות שמלוות את הנסיעה, נוצר שיח מעניין סביב התחושות המורכבות עם תחילתו של המסע. מהר מאוד השיח מתגלגל לנושא משותף וכואב במיוחד: השכול שלא עוזב. הטיסה נשכחת, המסע נדחק אחורנית - ואת הבמה תופסים שוב אותם הזיכרונות. "אני לא מתחבר למילה אב שכול", תופס אומץ ואומר פתאום אחד האבות, "אני אב מתגעגע, זה הכל. אבא שמתגעגע בלי סוף לבת שלו".
בשלב מסוים גם ס' מתחילה לדמוע כשהיא נזכרת בבנה, שנפל כלוחם בשירות סדיר, אבל היא מכריזה תכף ומייד: "אני כבר לא מתנצלת שאני בוכה".
את ביטול הטיסה היא מסכמת בשורה אחת נחרצת: "כבר הרגלתי את עצמי שאני נופלת וקמה. מאז - הכל נהיה שולי".
טיול בלב יער
אחרי יותר מ־24 שעות של נסיעות, היום הראשון של הטיול הטיפולי מתחיל והוא מוקדש לקרקוע. המסלול מורכב משמונה גשרים שונים, שאת כולם יעברו 16 זוגות הורים שכולים, תחת דגש אחד - נחיתה על הרגליים והנחת תשתית למסע.
"נדבר על התמודדות, על חצייה של כל גשר ועל החיבור אל הגוף והטבע", אומר מרדכי, פסיכולוג בהכשרתו ומנהל מקצועי במסע. "נחשוב על גשרים שעוזרים לנו להתגבר על מכשולים, ונבין אילו אזורים יציבים או מתנודדים בחיינו".
רגע לפני שעולים לאוטובוס, מרדכי מקדים ואומר לי: "את תראי שכשעולים לנסיעה כמעט כולם יתיישבו בדיוק איפה שהם ישבו אתמול", הוא מנחש, למוד ניסיון עבר - ואכן, כך היה. "הרציונל הוא שבעקבות השכול, יש תפיסה שמה שהיה לי אתמול - לא בהכרח יהיה לי מחר. לכן השאיפה היא להיאחז במה שנשאר, גם אם זה רק מקום ישיבה", הוא מסביר.
"מצד שני, אנחנו לא רוצים שהם יימנעו מהיקשרות רגשית לדברים בגלל החשש הזה, ולכן אנחנו מעודדים ביטוי רגשי והימנעות מניתוק".
באוטובוס הסיפורים מתחילים לצוף באוויר, אחרי לילה רווי קצת יותר בשעות שינה. אמא לחיילת שנפלה ב־7 באוקטובר, הורים לנרצח נובה ותושבת אשקלון אחת, שמספרת איך איבדה בת ואחיינית ובמקביל ספגה טיל על הבית ("הן נעדרו ארבעה ימים - וברגע אחד הגיעו כל הבשורות").
בשלב מסוים אחד המדריכים מציע לנגן שירים לזכר אחת הנופלות, שאהבה את ריהאנה במיוחד. ההורים מאזינים, מחייכים ודומעים עד לרגע ההגעה ליעד.
"אני מגבעתי"
כשאנחנו צועדים לעבר תחנת העצירה הראשונה, במהלך טיול ביער, מגיעה לפתע ממולנו חבורת ישראלים מעמותת "אחים לחיים". "אני מגבעתי", אומר אחד מהם, שנפצע במלחמה, ואב שכול מספר לו על הילד שאיבד. "אם זה לא מסר שאנחנו במקום הנכון, בזמן הנכון - אז מה כן?" שואל המטפל את שתי הקבוצות, והצער לרגע קטן הופך לתקווה.
אל אחד ההורים מקבוצתנו ניגש פתאום בחור צעיר מהעמותה המקבילה, ומספר שהכיר את הבן שלהם. "הוא זיהה אותנו לפי השם על התג", הם מספרים לקבוצה בעיניים נוצצות, אחרי שנעצרו לתמונה משותפת.
בשלב מסוים לקראת סוף היום, אחרי כמה שעות טובות של הליכה בין גשרים ועצירה לשיחות משותפות בחיק הטבע, הקבוצה מתאספת למעגל סיכום יומי.
שם, בין סלעים לבנים לצמחייה ירוקה, מציגים צמד המטפלים טכניקות וכלים קיימים למציאת "מקום בטוח" והרפיה של הגוף.
ואז, ממש רגע קצר לפני שכולנו קמים וחוזרים אל האוטובוס, מגיח בחור צעיר מהשביל שממול. רגלו השמאלית חבושה ושני מקלות הליכה תומכים את גופו, כשהוא פותח ואומר בעברית צחה בלב יער בבולגריה: "רציתי שתדעו שמרגע שראינו אתכם השיח בקבוצה פתאום השתנה".
כולם משתתקים. "אני נפצעתי מפיר ממולכד בעזה, קמתי וגיליתי שאיבדתי ארבעה חברים - והיה לי חשוב להגיע לכאן כדי לספר לכם, דבר אחד שעלה בשיחה הקבוצתית: מבחינתנו אתם אנשים קדושים", הוא מצהיר בקול רועד בעודו נשען על המקלות, "אז באתי לכאן, כי רציתי שתדעו".
"מבינים אחד את השני"
באחד הימים האחרונים למסע, אחרי לא מעט שיחות, טיולים, פעילויות ואפילו ריקודים, ההורים השכולים מהדרום משתפים את התחושות שהם סוחבים במעגל שיח - ואחד מהם זורק משפט שאולי ילווה רבים מההורים עוד דרך ארוכה: "כולנו השתנינו. אני כבר לא מנסה לחזור להיות מי שהייתי, כי אני אדם אחר. בסופו של דבר, אם לא היתה לי יד הייתי ממשיך בלעדיה, ואם אין לי ילד - אני אלמד לחיות בלעדיו. אני לא מחפש אשמים, אבל בוחר להמשיך במסע עם מה שיש לי", הוא מסכם היטב את החיים החדשים שלו לצד השכול.
תומר פרייבך, יועץ להקמת מערך המסעות של עמותת "משפחה אחת", מספר על היוזמה: "זה פיילוט ראשון מסוגו, שבמסגרתו אספנו זוגות הורים שכולים והוצאנו אותם למסע טיפולי המבוסס על פרוטוקול מקצועי ייחודי שנבנה בעמותה.
"במסע אנחנו לוקחים קבוצה של אנשים, יוצרים מקום בטוח לשיח רגשי עבורם, ועושים ביחד איתם תהליך של שיתוף מובנה לצד נרמול של הקשיים ויצירה של קבוצת תמיכה חזקה", הוא מסביר. "הצורך הוא עצום, יש מגוון רב של אוכלוסיות שנפגעו במהלך המלחמה - ואנחנו מאמינים שאלו יכולות להפיק תועלת מהכלי המתודולוגי של מסע בארץ או בחו״ל".
משה סוויל, מנכ"ל "משפחה אחת" - הארגון הלאומי למשפחות שכולות ופצועים: "העמותה הוקמה לפני 25 שנה, וכיום יש לנו אגף משפחות עם 10 מלווים ומלוות שמגיעים למשפחות בשבעה, והולכים איתן לאורך הדרך. יש מענה לנוער ומחלקת בוגרים, ואנחנו מתאימים לכל אחד ואחת את הצרכים שלהם.
"המסעות הטיפוליים הם עוד נדבך שאנו מציעים, מתוך הבנה שמשהו נרגע ביציאה מגבולות הארץ - הניתוק ממה שקורה במדינה מאפשר תהליך. במקביל, יצרנו מודל עם פרוטוקול טיפולי שמלווה את המסעות האלה ומאפשר להתאים לפרט שמתמודד עם השכול את הכלים הנכונים. במסע ההורים מגלים שהם מבינים אחד את השני, ומרגישים בנוח לחשוף, והשליחות שלנו היא להמשיך את הדבר הזה - כחברה וכעמותה".
הכותבת השתתפה כאורחת במסע של עמותת "משפחה אחת"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו