"אמרתי להוריי: נהרגו לי חיילים, אני חייב לחזור" - הקצינים שהפציעה לא עצרה אותם

עד כמה המלחמה ארוכה? היו חיילים שנפצעו, עברו שנת שיקום וחזרו להילחם, אבל העובדה לאו דווקא מעידה על האורך, כמו על אופיים המשוריין של הלוחמים שהתגלה מאז ה-7 באוקטובר.

"המלחמה טרם הסתיימה", מסביר סרן י' (24), קצין בחטיבת גבעתי, שנפצע פעמיים וחזר לשדה הקרב. "אני לא יכול לשבת ולהגיד 'זהו', גם אם ראיתי את המוות מול העיניים. יש רבים שראו, לא נפצעו וממשיכים להילחם. גדלתי על האתוס שאין זכות גדולה מלהגן על המדינה. מה המסר שאעביר ללוחמיי אם ויתרתי בגלל משבר?".

הפציעה הראשונה של סרן י' הייתה בתחילת המלחמה כשהיה סמ"פ בגדוד רותם. הוא והחפ"ק נכנסו לבית ממולכד בחאן יונס ומטען התפוצץ. י' אובחן כפצוע קשה עם פגיעת גולגולת וכוויות בפנים.

"שאלתי בטיפול נמרץ 'כמה מהר אפשר לחזור?'", הוא צוחק. "נפצעתי בחודש דצמבר ובמרץ 24' הייתי אמור לצאת לקורס מ"פים. בגלל שמכירים אותי השאלה 'אם אצא?', כלל לא עלתה".

בשבוע האחרון של קורס מ"פים ביקשו מסרן י' שיוביל פלוגה לסמטאות שג'אעייה. אחרי יומיים חווה היתקלות קשה בה נהרג חברו סרן רואי מילר ז"ל והמפקד ושלושה חיילים נוספים נפצעו.

"קליע עבר דרך אצבע ביד ימין ליד שמאל והשאיר נזק משמעותי", סרן י' מספר. "פוניתי ללא משככי כאבים, כי אחרי הפציעה הראשונה ידעתי שאם אפצע שוב ארצה לשמור על צלילות בזמן השיחה עם הוריי".

שישה ימים אחרי שנפצע סרן י' כבר חזר למדים עם ברזלים ביד ושרשרת תפרים. "הוריי התנגדו", הוא מספר. "אבל הסברתי שהם חינכו אותי להיות בחזית ולא אוכל לחיות בשקט כשכולם נלחמים ואני בבית".

המקרה של סרן י' לא חריג בחטיבת גבעתי, שמתחילת הלחימה לא נחה. סרן נ' (25), שהיה סמ"פ בבא"ח, היה אמור לגזור חוגר ב-8 באוקטובר ולמחרת לטוס לחופשה בספרד עם אשתו כשבאופק עמדו לימודי משפטים.

"היה ברור שלא אשתחרר", סרן נ' מספר על תחילת המלחמה. "בנובמבר 23' מוניתי כמ"פ פלוגת הכשרות בסיירת, ושבועיים לפני סוף מסלול, כשהייתי אמור לסיים תפקיד, נפצעתי".

ב-30 במאי 2024, ברפיח, הנמ"ר שבו התנהל ספג פגיעת נ"ט שגרמה למותו של סמל יהונתן אליאס ז"ל ואילו סרן נ' נפצע קשה בצוואר ובעין. תוך 35 דקות היה בבית חולים סורוקה ובמשך ארבעה ימים שכב מורדם ומונשם.

"כשהתעוררתי קיוויתי שתוך יומיים אחזור להילחם", הוא נזכר. "אבל כשאתה קולט את הנזק הפיזי אתה אומר 'לא חוזר לשם יותר'. שיקום נעשה בצעדים קטנים. לצחצח שיניים לבד, ללכת לשירותים, עד שאתה מחזיר אמון בגוף. בהתחלה זה נראה כמו לטפס על האוורסט, אבל ממשיכים עד קבלת ההחלטה לחזור לצבא".

מה אשתך אמרה?

"לא כיף לה. היא הייתה מעדיפה שאשאר בבית, כי היא יודעת מה המחירים שבעצמה שילמה, אבל בסוף זו החלטה משותפת. אני שלם עם עצמי ומחזיר את האמונה בעצמי".

רס"ן א' (32) היה אמור להתחיל ב-8 באוקטובר תפקיד כמפקד מגמת פיקוד בבא"ח גבעתי, אבל עם פרוץ המלחמה הצטרף לצוות המח"ט איתו נכנס לעזה. בנובמבר, ממש בתחילת התמרון הקרקעי, פגע נ"ט בנמ"ר שלהם.

בזמן הפגיעה פלג גופו העליון של רס"ן א' היה מחוץ לכלי וספג עשרות רסיסים. "הוציאו לי טחול, תפרו את הסרעפת והלבלב, נוצר חור בריאה, שלוש צלעות נשברו, ושבעים רסיסים נשארו בגוף", הוא מונה את רשימת הנזקים. "הייתי מורדם ומונשם במשך חמישה ימים".

כשניסו להעירו ללא הצלחה, אשתו הודיה השמיעה קלטת של בתו יעל, שהייתה אז בת שנתיים. "אבא תתעורר, אנחנו מחכות לך, אני אוהבת אותך, תקנה לי ביצה". הנוהל היה שרס"ן א' קונה ליעל ביצת קינדר כל פעם כשהוא חוזר מהצבא.

עברו חודשים ארוכים של שיקום עד שרס"ן א' חזר לשירות. "אמרו 'עשית את שלך'", הוא נפגע. "עשיתי את מה שאני אמור לעשות והפציעה לא אומרת שאני צריך להפסיק את הדבר שאני הכי אוהב וכשאמרו לאשתי, אחרי שהתעוררתי, 'תהיי רגועה, הוא לא חוזר', היא חייכה וענתה 'נראה לכם?'. באותו רגע ירדה אבן מליבי, כי פיזית ידעתי שאתאושש, אבל אם אשתי הייתה אומרת 'די', אז עם כל הרצון, לא הייתי עושה חוזר".

רס"ן א', שחזר לכושר והשלים ריצת חצי מרתון לפני כחודשיים, מודה שהוא עדיין בתהליך הבראה. "אני מטופל ועברתי הכנות לקראת היום הראשון שאלבש מדים והיום הראשון שאחזיק נשק, או שאחטוף מכה בנקודה כואבת בגוף שתחזיר אותי לאחור", הוא מספר. "יש מערכת שעוזרת לפצועים בצורה מדהימה ולי היא נתנה מקל לחזור לשירות מלא".

סרן ד' (28), שמשמש כמ"פ בגדוד 9, היה בתחילת המלחמה מ"מ בגדוד שקד של גבעתי. הוא חזר להילחם בין היתר בגלל חברים שאיבד בתקרית בה נפצע. הסמ"פ סרן ירון צ'יטיז ז"ל, וסמ"ר איתי בוטון ז"ל וסמ"ר אפרים יכמן ז"ל, נגביסט שהסתער על המחבלים בכדי לאפשר את פינויו לבית החולים.

"כשדיברתי עם הוריי והייתי מעורפל הכרה, אבי מספר שאמרתי 'נהרגו לי חיילים, אני חייב לחזור'", סרן ד' נזכר. "לא עניינה אותי הפציעה וגם אחרי הניתוח שאלתי 'מה אומר להוריי החיילים שנהרגו, איך אסתכל בעיניהם כשאני פה והם לא?'. אתה מבין שאתה חייב לחזור בשבילך ובשבילם וכל תקופת השיקום זו הייתה המטרה, אפילו שאמרו שלא ארוץ ואם אצליח לקפוץ זה יהיה נס".

סרן ד' ספג כדור שריסק את עצמות רגל ימין. "כמו כד שבור שמדביקים ואף פעם לא יחזור להיות אותו הדבר", הוא מסביר. "יש עדיין מגבלות, יש כאבים, אבל בסוף אני רץ וקופץ. נושך שפתיים וממשיך".

כששוחחנו סרן ד' היה בעזה, כמה רחובות מהמקום בו נפצע. "עולות מחשבות, אבל זה גם סוג של סגירת מעגל וניצחון", הוא משוכנע. "לפני כמה שבועות נלחמתי במקום שהייתי בתחילת המלחמה ובו נהרג סמ"ר איתן רוזנצוויג ז"ל, חייל מהפלוגה. כאילו אומרים 'אנחנו פה וממשיכים'".

אמרו 'דור הטיק-טוק' והם התגלו כאמיצים ורגישים. "בחופש שאלו מה אני רוצה ואמרתי 'לקום, להתאמן ולשתות קפה'. חיים מצוינים", סרן י' מגלה. "מעריכים כל צעד בעיקר כשחלק מחבריך לא חזר וחלק חזר, אבל לעולם לא יהיה מי שהיה".

רק שעם המסירות וההקרבה בא גם מחיר. "אני קם בבוקר בתחושה שיכול להיות שלא אסיים את היום", רס"ן א' מודה. "כל פעם כשאני לוקח את הילדה לגן אני מרגיש שזו אולי הפעם האחרונה, משהו שנחקק ממקום לא טוב מאז הפציעה ואני צריך לשנותו, כי בן אדם לא צריך לחוות זאת מדי בוקר. מה שכן ערך המשפחה גדל. הרי כאיש צבא אתה לפעמים שם אותה בצד והיום היא במוקד. אם בעבר אשתי הייתה מבקשת שאגיע לאירוע ואינסטינקטיבית הייתי מסרב, היום אהפוך עולמות בכדי להתייצב".