כשברקע דיבורים על עסקה להשבת החטופים, התכנסה הבוקר (שני) קהילת קיבוץ ניר יצחק לטקס זיכרון בלב הקיבוץ לציון שנתיים לטבח 7 באוקטובר. ביום הזה איבד הקיבוץ שמונה מחבריו היקרים, שניים מהם, ליאור רודאייף ז"ל וטל חיימי ז"ל, עדיין מוחזקים בעזה.
חברי הקיבוץ התכנסו להדלקת נרות זיכרון באנדרטת הנופלים של ניר יצחק, ובסיומו נערך טקס קהילתי מרגש שכלל סרטונים וזיכרונות מהנופלים, במהלכו הוקראו והוקרנו זיכרונות אישיים על כל אחד מהם.
הזמרת דנה ברגר ליוותה את הטקס בשירה, והקדישה את השיר "עטופה ומוגנת" לאלה חיימי, אשתו של טל חיימי ז"ל, שנפל בעת שהגן על הקיבוץ בבוקר 7 באוקטובר. בהמשך, שרה ברגר גם את השיר "הנה באתי הביתה", עם מסר של קריאה ותקווה לחזרתם הבטוחה של החטופים מעזה.
זמיר חיימי, חבר קיבוץ ניר יצחק ודודו של טל חיימי, שנחטף ונרצח בעזה וגופתו עדיין שם, אמר בטקס: "משפחות יקרות. אנו יודעים בוודאות, שחלקכן חוות לפעמים את הרגשת הבדידות. שאתן עוברות מסלול של כאב קשה מנשוא ובחוויה שלכן אנחנו, שאר הציבור לא איתכן לכאורה".
"אבל אנחנו לא שוכחים את הנופלים, שבגופם הגנו עלינו בשבעה באוקטובר 2023. לא שוכחים אותם ואת אלה שאיבדה גם היא את חייה לאחר מספר ימים, שבהם נלחמו הרופאים על חייה. אין לנו את הזכות המוסרית והאנושית לשכוח אותם".
"לשכוח את אלו שבחרו לצאת מביתם ולהילחם על הגנת הבית בשעה שהמדינה לא הייתה כאן. אנחנו זוכרים אותם כל יום. כל שעה. כל דקה. אבל מעל לכל אנחנו מתגעגעים. אופיר. אורן. טל, ליאור בועז. ירון. אופק. אלה. אתם כל כך חסרים כאן. חסרים למשפחותיכם. חסרים לכולנו, כל בית ניר יצחק. נשארו הזכרונות. נשארו הגעגועים. נשאר פצע ענק ומדמם בלב ובנפש. פצע ענק שלא יחלים לעולם".
"שנתיים עברו מאז 7 באוקטובר, ואנחנו עדיין חיים בתוך זמן תקוע, אם כי בימים האחרונים נכנס שביב של תקוה. יש עבר והווה, השכול של יום הטבח והשכול של היום. חגי תשרי מגיעים בעננה כבדה. טל, ליאור ועוד 46 חטופים וחטופה עוד כבולים במנהרות בעזה והמלחמה עדיין כאן".
"גם אם לא נחזור להיות מי שהיינו, יש לנו אחריות על היום שאחרי. אחריות לשקם לא רק בתים שנחרבו, אלא גם חיים שלמים. גם עכשיו, בתוך כל החושך, אנחנו חייבים להאמין שיהיה פה מחר. שיהיה לנו עתיד, ושאנחנו אלו שנצטרך לכתוב אותו".
כזכור, ב-7 באוקטובר 2023, חדרו עשרות מחבלים לשטח קיבוץ ניר יצחק ויצאו למסע טרור, עברו בית בית וזרעו הרס רב: ירו, ניפצו ובזזו ציוד רב. משפחות הקיבוץ היו סגורות בממ"דים במשך למעלה מ-14 שעות, באימה ובפחד מוות, ללא גישה למים, מזון ושירותים, בזמן ירי ללא הפסקה, בתוך הבתים ומחוץ להם.
חלק מהבתים נפרצו, וחברים נפצעו. כיתת הכוננות של הישוב, המורכבת מחברי קיבוץ מתנדבים, נלחמה בגבורה לבדה מול המחבלים והגנה על תושבי הקיבוץ.
הנופלים מניר יצחק
ירון שחר (51), רבש"צ הקיבוץ, אב לשלוש בנות.
טל חיימי (41), נשוי ואב לשלושה בעת האירועים; בנו הרביעי נולד לאחר מותו ולא זכה להכיר אותו.
אופק ארזי (28), יצא להילחם יחד עם כיתת הכוננות על אף שאינו חבר בה.
בועז אברהם (60), נשוי ואב לשלושה, יצא להילחם יחד עם כיתת הכוננות.
אורן גולדין (33), נשוי ואב לתאומים בני שנתיים, יצא להילחם יחד עם כיתת הכוננות.
ליאור רודאייף (61), נשוי ואב לארבעה ילדים וסבא לשלושה נכדים.
אופיר מלמן (21), חייל צה"ל, נהרג במסגרת הלחימה במוצב סופה.
אלה חמוי (26), נורתה במסיבה ליד רעים, נאבקה במשך שלושה שבועות על חייה עד שנפטרה.
הטקס בניר עוז
גם קהילת ניר עוז ציינה שנתיים לטבח 7 באוקטובר. חברי קהילת ניר עוז התכנסו לטקס האזכרה הקהילתי לזכר 65 מחברי הקיבוץ שנרצחו במהלך הקרבות ביום שבת ב-7 באוקטובר בתוך הקיבוץ, ואחריו בשבי החמאס.
חברי הקיבוץ המתגוררים באופן זמני בכרמי גת יצאו בשיירה מאורגנת מלווה בדגלי ישראל.
ליאת אצילי קראה יזכור. "נזכור את קהילת ניר עוז בימי תפארתה, את הבתים, את הדשאים, העצים והשבילים. את הבריכה ואת הכלבו, מקומות בהם נפגשנו באקראי וניהלנו את שיחות החולין שהיו חלק כה מרכזי ברקמת החיים המשותפת שלנו".
חברי קיבוץ ניר עוז מציינים שנתיים לטבח 7 באוקטובר | קיבוץ ניר עוז
"ואת הפאב עם הערקיטו, והגולדסטאר מהחבית. את בית הילדים על גלגוליו, מטפלות אהובות, מדריכים בברוש ובנעורים, את הסטודנטים והש"שינים. את ארוחות ההקמה והמשחקים על הדשא בבילוי. את חדר האוכל! צ'יפס לנפש בחמישי ופלאפל בשישי. את השדות, הפרדסים והמטעים שכל אחד בעונתו סיפק לנו את הירקות והפירות הכי טעימים בעולם. את השקיעות המרהיבות".
"את הנווה, שמי ייתן ועוד נשוב לשמוח בו ושתהיה בו חתונה! את הדוג' ראם של הגד"ש, עם כל הכלבים בארגז מאחורה. את החגים שחגגנו יחד, את הריבים והוויכוחים שחלקם בוודאות נראים עכשיו חסרי חשיבות. את הפרח של ניר עוז".
"את היצירה והעשייה שהפכו את ניר עוז לפנינת תרבות בנגב, את התערוכות בבית הלבן ואת ליין ההופעות הכי שווה ever. נזכור את השער הצהוב שהגן על המקום המיוחד שלנו, אך ביום פקודה, כרע תחת המתקפה הרצחנית ולא הצליח לשמור עלינו. נזכור שכולנו גיבורות וגיבורים, מהתינוקות ועד הוותיקים. כולנו! נזכור שאנחנו חזקים באלף דרכים ושכעוף החול, מתוך האפר נבנה חיים חדשים".
נזכור את היום. את היום בצהריו. את השמש שעלתה על מוקד הדמים. את השמים שעמדו גבוהים ומחרישים. נזכור את תלי האפר אשר מתחת לגנים הפורחים. יזכור החי את מתיו. יזכור בן החורין את אסוריו. כי הנה הם מנגד לנוץ הנה ניבטות עיניים סביב סביב. ואל דומי, אל דומי לנו עדי יהיו חיינו ראויים לזכרם".
לאחר מכן, קהילת ניר עוז יצאה בשיירה מאוחדת, יחד עם קבוצת ״רוכבים למען החטופים״ מביתם הזמני שבכרמי גת לבית העלמין בקיבוץ ניר עוז. השיירה נשאה את תמונותיהם של 9 חטופי הקיבוץ שעדיין בעזה.
"סליחה שלא הייתי פה לשמור עליכם"
שורד השבי שגיא דקל חן נשא גם הוא דברים בטקס. "7:53 - אני על גג חדר אוכל. בערך שם הבנתי, אבל עוד לא האמנתי, מהו גודל האסון. סופר יריות - סופר לוויות. העיניים נרטבות, הלב ממהר והגרון מתייבש. סליחה שלא הצלחתי לעזור יותר".
11:25 - אני ברכב מעבר לגדר. 20:04 עוצם עיניים בחדר ניתוח. 12:10 פותח עיניים בחקירה. 498 יום, שניה אחר שניה. 10:16 נכנסתי לרכב של הצלב האדום. 10:45 אני בסוואנה רואה אנשים מנופפים באושר. 11:32 אני עם מילי. 13:05 אני במסוק. 16:52 אני פוגש את הבנות. 20:40 פוגש חברים קרובים. 23:10 אני במקלחת חמה. 1:00 בלילה אני פוגש את תחילת החדשות הרעות".
"איך מבשרים למי שספר לוויות מהגג, למי שדמיין לוויות מהמנהרה, למי שזכה בחייו מחדש, על חייהם של אחרים כל כך קרובים אליו שכבר אינם. איך מבשרים? - שאלו את מילי".
שגיא דקל חן בטקס לציון שנתיים ל-7 באוקטובר | קיבוץ ניר עוז
"ולא שחסר מה לעכל אחרי כל מה שפספסתי. אם כמה שהרופאים, הפסיכולוגים, הפסיכיאטרים, החברים והמשפחה התכוננו למצב הרגיש - איך מתמודדים עם כל האושר, מה עושים עם כל העצב?".
"למה העצב לא בא רק באירועים מיוחדים? למה הוא לא נשאר בבית קברות? למה זה איתי בכל זמן בכל מקום, למה זה הגיע גם לבנות שלי?".
"ואיך עכשיו אני מצליח לשלב את העצב על כל מה שאבד עם הכעס על כל מה שקיים. איך אתם מצליחים לשלב? כואב לי על אלו שמתחת לאדמה פה, כואב לי על אלו שמתחת לאדמה שם".
"איכשהו בדרך מסחררת שרדתי, אני מעל כל זה. אבל לא אחרי כל זה. היום זו הפעם הראשונה שלי פה בבית קברות, אחרי שבחלומות והמחשבות שלי לאורך כל השבי - הייתי פה הרבה, מבלי לדעת מי השמות, מבלי לדעת כמה קטנים חלק מהארונות".
"יש פה אנשים שכל כך קרובים אליי. זוכר אתכם מהארגז חול והלגו, מהטיולי אופנועים במדבר, מהגריז של המוסך, מהקפה במרפסת, מהחיוך בשביל, זוכר אתכם מהחופשה רגע לפני המלחמה, זוכר אתכם מהשיח ליד המרפאה בבוקר המלחמה"
"סליחה שלא הייתי פה לשמור עליכם. סליחה שלא הייתי פה לכסות אתכם. סליחה שאני לא עוזר מספיק למשפחות שלכם שנשארו לצידי. גם מחר אזכור אתכם. 21:05 נתראה שוב אצלי במרפסת".
"תמשיכו בלעדיי, בשבילי": הטקס בבארי
בן סוכמן, מנכ"ל דפוס בארי, שאיבד בטבח את אמו, תמי סוכמן ז"ל, הקריא במהלך הטקס שנערך בבארי שיר מצמרר שכתב:
"ככה זה נגמר? מפחיד לי
קר
ולבד
ככה זה מרגיש?
לא יכול להיות
מישהו בטוח תיכף יגיע
יש עוד קצת אוויר
העשן כבר לא כל כך סמיך
יבש לי בפה
איפה הצבא?
אני רועדת
ומפחד
טקס ציון שנתיים ל-7 באוקטובר בבארי | קיבוץ בארי
אני שומעת מישהו
עוד יש לי סיכוי?
לעזאזל, למה אני?
למה אנחנו?
אני אוהב אותך
אני אוהבת אותך
אתה תחסר לי
תמשיכו בלעדיי
בשבילי
סליחה
אני אעצום עכשיו עינים
אולי הם לא יהיו פה יותר
אולי הכאב ייעלם
אני אנוח רק לדקה
אבא?
אמא?
ילד שלי?
לא אתה לא עונה לי???
אני מצטער
לא הצלחתי להציל אותך
פחדתי
אני עדיין מפחד
ומתגעגע
אליך
אליהם
לחבר שלי
לאבא שלי
לאח שלי
לבן שלי
לבית שלי
לבארי שלי
סליחה
אני אעצום עכשיו את העיניים
אולי הם לא יהיו כאן יותר
אולי הכאב ייעלם
אני אנוח רק לדקה"
בטקס בקיבוץ בארי נשא דברים גם עופר גיתאי, מנהל קהילת בארי. "שנתיים. כבר שנתיים. שנותרנו חסרים. כה רבים אינם כבר בינינו. ונזכר את כולם. ממש הערב, לפני שנתיים, הלכנו לישן אחרי ערב מיוחד – ערב של גאוה קבוצית, של גרלנדות בגרנוליט, של יחד. עברו שעות ספורות בלבד והתעוררנו לבקר הנורא בחיינו.
"מתקפה על הקבוץ שלנו, על החיים שלנו ועל כל מה שהכרנו. נרצחו ונפלו רבים כל כך מאתנו. נרצחו. אני שומע עצמי אומר, ועדין לא מאמין. זו איננה מלה שמחברת לדרכנו, לאורח חיינו. עולמות שלמים אבדו, במקום שהיה הבטוח ביותר, הבית: חברים, חברות, נערים, נערות ותינוקות. כל אחד ואחת מהם היו נוכחים כל-כך בחיינו – בחיוך, במחוה, בדאגות ובתקוות – וכל אחד מהם היה אהוב כל-כך, ואהב כל-כך".
"חברי כיתת הכוננות יצאו מבתיהם נחושים להציל ולהגן, מעטים מול רבים, במצבי סכנה שלא יכלנו לדמיין. חמישה מהם נפלו בקרב על הבית. אנחנו זוכרים אתכם. מוקירים אתכם, ויודעים שהגנתם עלינו בכוחות נפש נדירים והצלתם רבים מאתנו".
"לצדם, נפלו אנשי רפואה, צח"י ומתנדבים מהקהילה אשר בחרו לצאת ולעשות הכל למען הקיבוץ שכל כך אהבו, בגבורה עצומה, ואיבדו את חייהם בעודם נחושים ומחיבים למשימה. נפלו בביתנו גם עשרים וארבעה אנשי כוחות הבטחון שחתרו למגע במטרה להציל אותנו מהתופת. גורלנו נקשר בגורלם, והקשר עם משפחותיהם יקר לנו מאוד".
"וגם היום, גם היום הלב מסרב להאמין שעדיין ישנם חטופים ברצועת עזה. המילה הזו – חטופים, הדעת אינה תופסת איך הפכה להיות שגורה בפינו בשנתיים האחרונות, לא תיהפך לסבירה בשום אופן. ארבעה מחברינו עדין מחזקים בשבי החמאס: דרור אור, סהר ברוך, מני גודארד ויוסי שרעבי זכרם לברכה".
"בעמדנו כאן, קשה לתפס כמה הם קרובים, ובו זמנית כמה רחוקים. לא נפסיק להאבק על שובם לקבורה ראויה. לסגירת המעגל, לאפשרות להניח פרח על קבר".
"אנחנו עומדים כאן היום, על אדמת הבית שלנו – אדמה שספגה דם ודמעות, ועדיין מצמיחה פרחים. בין ההריסות כבר קמים מבנים חדשים, אבל בתוכנו – הפצעים פתוחים. יש רגעים של תקוה, אבל גם ימים שבהם הכאב גואה ומכסה הכל. כבר שנתים שאנחנו לומדים להיות קהילה חסרה".
"קהילה שרבים כל כך מחבריה אינם, בבת אחת, ובנסיבות טראומטיות כל-כך. אנחנו רוצים לזכר אדם בכל פעם. אותו, אותה, במלואם. השכול המרבה הופך זאת למורכב הרבה יותר, ואנו נאחזים ברגעים שבהם מצליחים להתגעגע געגוע טהור – אליו, אליה".
"אתם חסרים בהליכות מסביב לקבוץ, בשקיעות על הספסלים מעל הבתרונות, במפגש אקראי בגרנוליט, אתם חסרים בחגים, בועדות ובצותים, בארוחות בחדר האוכל – אנחנו מחפשים אתכם במקומות שבהם חיינו התחברו והפכו לבית – אולי מקווים למצוא שם גם שרידים מהחיים של לפני.
"הפכנו לאנשים חסרים – חסרים אתכם, חסרים חלקים מעצמנו, חסרים את השמחה שרק ערב לפני היתה כה קלה, חסרים את האנשים שכבר לא נהיה".
"משפחות יקרות – אנחנו מחבקים אתכן היום ובכל יום. לא נוכל לקחת את הכאב, אבל נוכל לשאת יחד את הזכרון, כל אחד בדרכו, כחברים וכחברות. אביתר בנאי כתב בשירו ״לילה כיום יאיר": "זה בנקדות הקטנות, במלות עידוד, בין הבור למים. לפחות יש מים – פעם היה רק בור".
"הבור עמק, אך יש, יש גם מים. נתעקש לראות אותן נקדות קטנות שמאירות: מלה טובה, יד תומכת, צחוק של ילד, שיר חדש – כל מה שיאיר מעט את הלילה ויזכיר שיש גם מים – שיש גם חיים. כך, גם אחרי שנתים, אנחנו ממשיכים – חסרים, כואבים, אבל ממשיכים. עם זכרם, לאורם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו