לרקוד בחתונת אחיו: הלוחם שנפצע השיג את מטרותיו

בערב החתונה של יוסי וג'ניה היה קשה להסתיר את השמחה במשפחת עצמון, לא רק בגלל שעוד בית הוקם בישראל, אלא גם כי האח הצעיר גיא (21), שחייו ניצלו לאחר שנפצע בעזה, השיג את המטרה שהציב לעצמו - לרקוד בחתונה של אחיו.

"שמתי לעצמי מטרה וידעתי שאין סיכוי שלא אעמוד בה", מספר גיא, שנפצע ממטען בעזה, טופל ושוקם בבית החולים בילינסון. "כולם פה ידעו על המטרה וכמה האירוע חשוב. הרופאים ידעו, הפיזיותרפיסטים ידעו, החברים מהשיקום ידעו, וכולם התאחדו למען המטרה. זה היה תהליך מאוד קשה. אני בן אדם עצמאי, ופשוט ברגע אחד לקחו לי את הכל. ההתקדמות הדרגתית, בהתחלה חודשיים מרותק למיטה, אחר כך עברתי לכיסא גלגלים, ואז הליכון, ואז קביים, ואז בלי עזרה – אתה כל הזמן משתפר".

הדרך הארוכה של הסיפור הזה מתחילה בעזה. ב־7 באוקטובר גיא עצמון היה לוחם בגדוד 101 של הצנחנים, ספורטאי שאהב לשחק כדורגל, איגרוף תאילנדי וחדר כושר. "החלום שלי היה להיות עם כומתה אדומה על הכתף, וכשהגעתי לזה - ניצחתי את העולם מבחינתי", סיפר.

"עפנו באוויר"

שלושה שבועות לאחר הטבח הוא נכנס לעזה, ובסוף מאי, כשגיא והצוות נלחמו בג'באליה, עולמו התהפך: "אני ולוחם נוסף, ידידיה אזוגי, עלינו לאחד הבניינים, ובאחד החדרים היה ארון עם סמלי חמאס. זה נראה לי חשוד, ותוך כדי שאני הולך אחורה התפוצץ עלינו מטען, עפנו באוויר, לקח לי כמה שניות להבין מה קרה. הזעקתי עזרה, וכוח של הגדוד הגיע לחלץ אותנו, הם משכו אותי אחורה, היתה סביבי שלולית ענקית של דם, בקושי הצלחתי לדבר אבל אמרתי להם שיטפלו באזוגי. העמיסו אותי לאכזרית, משם למסוק שנחת בבית החולים בילינסון. לאורך כל הדרך הרגשתי ששמים לי סרטון סיכום של החיים שלי, רצו לי תמונות מהבר־מצווה, מהגיוס ומאירועים נוספים". סמ"ר ידידיה אזוגי נהרג בתקרית, בן 21 בנופלו. דידי (כך כינתה אותו משפחתו) הותיר אחריו הורים, ארבע אחיות ואח.

גיא ניצל במזל, ובבית החולים התבררו ממדי הפציעה: המטען הביא לפגיעה רב־מערכתית, בין היתר גם ברגלו הימנית שהיתה מרוסקת לגמרי, הוא סבל מרסיסים ומכוויות בכל חלקי גופו. "הפנים שלי היו שרופות לגמרי, שחורות. זו היתה פציעה קשה ותקופה קשה, גם בגלל ההתמודדות עם המוות של אזוגי ושל חברים אחרים שנפלו במלחמה", הוא משחזר.

ד"ר מיכאל בכר, מנהל מחלקת השיקום בבילינסון, ליווה את גיא מימיו הראשונים בבית החולים מייד לאחר הפציעה: "גיא הגיע במצב קשה, לכולם היה ברור שמחכה לו תהליך שיקום אורך ומורכב. אבל כבר בשיחה הראשונה שלנו, כשאני מציג את עצמי, הם סיפרו לי שבחודש ספטמבר (2024) יוסי, אח של גיא, מתחתן ושהוא צריך לרקוד בחתונה שלו. אמרתי לו שלא נתחייב על תאריך, אבל אנחנו נעשה הכל כדי שנעמוד במטרה הזאת. המטרה השיקומית שהגדרנו היתה להביא אותו לרקוד בחתונה של אחיו – עמדנו בה וזה מרגש. הוא גם שלח לנו תמונות מהאירוע. קיבלת פה נינג'ה אמיתי וראיתי את זה מהשנייה הראשונה. אצל גיא זה היה בולט, גם החיוך שלו כבש אותי".

גיא טופל תחילה במשך שבוע במחלקת טיפול נמרץ כשהיה במצב קשה, ואז הועבר למחלקה לכירורגיה פלסטית, שם טופל במשך כחודש בעיקר בכוויות שמהן סבל. ליוו אותו שם מקרוב ד"ר ליה שיינפלד, מתמחה במחלקה, ופרופ' דין עד־אל, מנהל המחלקה.

לדברי גיא, "מיכאל הוא הרבה מעבר לרופא, הוא בן אדם מדהים עם לב זהב, כמו אבא עבורי. ביום שישי אחד דיממתי מהרגל, התחילו לי כאבים וקיבלנו החלטה שאנחנו מגיעים לבית החולים. הוא בא לפה ביום שישי בערב במקום להיות בארוחת שישי, כדי לבדוק שאני בסדר. זה לא מובן מאליו, זה נתן לי להבין שאנחנו יד ביד בתהליך הזה. הייתי פה כמעט שבעה חודשים, אשר בהם הכרתי אנשים שלא ייצאו לי מהלב לעולם. אנשים שאני שמח לפגוש בכל פעם שאני בא לפה".

מה החלום הבא? "החלום הבא זה לחזור לרוץ. המטרה שלי היא להרגיש בריא, אני לא רוצה להישאר כל החיים 'גיא הפצוע'. אני לא מתכחש לפציעה, אבל אני רוצה להשאיר את הפציעה עוד נקודה בקורות החיים. אני רוצה להיות כמו כולם, לעבוד, ללמוד, להתאמן בחדר כושר, אני רוצה לדהור קדימה".

עבודה של שנה - בחודש

תוך כדי מלחמה מחלקת השיקום של בית החולים בילינסון הוקמה תוך כדי המלחמה, בזמן שיא. "לבנות מחלקה חדשה זה תהליך של שנה", מסביר ד"ר מיכאל בכר, מנהל מחלקת השיקום. "לנו היה חודש לעשות את זה. תוך שבועיים התקבלה החלטה שמקימים מחלקת שיקום, ושבועיים לאחר מכן כבר היתה מחלקה עובדת. רצינו שתהיה פה מחלקה שתקבל את המטופלים ותתחיל בשיקום שלהם בשלב מוקדם ואקוטי. איחדנו את הידע והכוח של 'כללית', שיודע לעשות חיבורים ושיתופי פעולה בתחומים שונים. בשלב הראשון של הפעילות התייצבו כאן צוותים מקצועיים מהמרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין, שעבדו כאן. כשהם 'חזרו הביתה' אני נשארתי כאן להוביל את המחלקה, ומתחילת המלחמה טיפלנו בשיקום ב־167 חיילים".

פרופ' עד־אל: "כשעמדתי לצד גיא בפעם הראשונה הרגשתי מייד את החיבור – כמי ששירת כרופא גדודי בצנחנים ידעתי בדיוק מה עובר עליו. ראיתי מול עיניי לוחם שנפצע, אבל לא נשבר. למרות הכוויות הקשות גיא הקרין אופטימיות עיקשת וחיוביות עוצמתית. אלה לא היו סתם תכונות – הן הפכו לכלי נשק במאבק שלו לחזור לעמוד על הרגליים. בזכות האמונה הזו והכוח הפנימי שלו הוא התגבר על הכאב, קם מחדש – והיום הוא נראה כמו סמל לנחישות ולרוח בלתי מנוצחת".