שקד כהן: "כשאתה יודע כמה השקיעו כדי שתשתקם -  זה נותן לך עוד כוח להמשיך"

בשעת בוקר מוקדמת, שקד כהן, שנפצע קשה מאוד בעזה, צועד לעבר חדר הטראומה של בילינסון. על רגלו מקובע סד גדול, סימן כואב מהפציעה ששינתה את חייו. בפעם הראשונה הוא חוזר למקום שבו נאבקו הרופאים על הצלת הגפיים שלו. הדלתות נפתחות.

חדר הטראומה ריק כעת. הוא סוקר את המקום מבעד למשקפיו. אין זכר לדרמה שהייתה כאן לפני קצת פחות משנתיים כשהמסוק ועליו שקד עם עוד 3 מחבריו נחת בבילינסון והם הובהלו לכאן, סביבם עשרות אנשי צוות בהמולה מתוזמרת. בחדר הטראומה ניצבת כעת רק רופאה אחת. ד"ר טל פרנקל רוטנברג, מומחית בכירורגיה אורתופדית ובכירורגיה של היד שליוותה אותו ברגעים הכי מורכבים. הם נפגשים לריאיון משותף והחיבוק החם בלתי נמנע.

"כשאתה יודע כמה אנשים יש סביבך וכמה הם עבדו למענך, כמה השקיעו כדי שתשתקם -  זה נותן לך עוד כוח להמשיך, כי אתה מבין שהם עשו את זה למענך". אומר שקד כהן (23), שנפצע בצפון רצועת עזה בעת שהיה בשירות מילואים בחרבות ברזל.

הדרמה של שקד כהן (23) התחילה בשבוע האחרון של דצמבר 23, רגע לפני השנה החדשה. הוא היה לוחם מילואים בחטיבת הנח"ל, חודש וחצי לאחר שגויס במסגרת חרבות ברזל. "נשלחנו לכבוש מבנים בעזה, המחבלים הטמינו מספר גדול של מטענים ופוצצו עלינו את הבית, כל הבית ממש התפוצץ. אחרי הפיצוץ עפתי על הרצפה מההדף - לא הרגשתי את היד או הרגל ולא הצלחתי להזיז אותן, הכוחות שהיו בשטח פינו אותנו. אני לא זוכר את עצמי מגיע לבית החולים, אפילו לא זוכר שנתתי את המספר של אבא שלי. כדי שיצרו איתו קשר".

שקד, נפגע קשה מאוד, פגיעה עצבית ביד וברגל. בתקרית שבה נפצע נפלו שלושה חיילי מילואים, גיבורי ישראל: סרן שאולי גרינגליק (26), שזכור מתכנית הכוכב הבא, רב סמל ראשון מאור לביא (33) ורס"ן שי שמריז הכהן (26). יחד עם שקד הגיעו אל בית החולים בלינסון עוד שלושה פצועים.

כאמור, מי שטיפלה בשקד ד"ר טל פרנקל רוטנברג: "שקד הגיע מבולבל, פצוע, הוא הורדם והונשם. הוא הועבר לטיפול נמרץ ותוך 45 דק הוא כבר פגש אותנו בחדר ניתוח, עבדנו בשלושה צוותים שונים של אורתופדיה". שקד מבחינתו אומר בחיוך מבויש: "שמעתי מהמנתחים שהשקיעו בי הרבה בתהליך".

כשהוא חוזר למחלקה לאורתופדיה היום, על שתי רגליו, לפגוש את אנשי הצוות שבזכותם זה קרה - הוא מתקבל כמו כוכב אמיתי. חיבוקים ואין סוף אהבה ממי שעברו איתו את הדרך הארוכה להחלמה מלאה - מחדר הניתוח ועד השיקום.

כאמור, שקד נפצע במקומות שונים בגוף, בין היתר נפגע בידיים, גופו היה מלא ברסיסים ופציעה משמעותית ברגליים עם שיתוק מלא של רגל שמאל, ועדיין את הדרך לשיקום עשה עם חיוך, והתמיד בכל מה שיכול היה לשפר את תפקודו כמו פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, ועוד – מה שהביא לפריצת דרך. לדברי ד"ר פרנקל רוטנברג "כשהוא הגיע אלינו הוא לא הזיז את הקרסול, אני זוכרת שבוקר אחד הגעתי ואמרתי לו 'עכשיו תזיז את הקרסול הצידה' והוא הזיז את הקרסול ונורא התלהבתי, כי זה אומר שהוא משתפר. החלק הכי מרגש היה כשעברתי מולו במסדרון ופתאום אני רואה אותו עומד!, מעולם לא ראיתי אותו עומד. אמרתי לו – 'שקד אתה עומד, אתה גבוה!' זה היה רגע שנשאר איתי, תמיד ראיתי אותו שוכב, במאוזן, לעמוד זה להחזיר לו את העצמאות. שקד בחור מאוד אופטימי, לא ראיתי אותו בוכה והרי אנחנו יודעים שהאופי מאוד חשוב, זה מופיע גם בספרות הרפואית - בכל שהפצוע יותר אופטימי יש יותר סיכוי להשתקם".

ואכן, פעולה בסיסית כל כך כמו עמידה הפכה למשימה לדברי שקד: "לעמוד פעם ראשונה היה מאתגר, זה משהו שאף פעם לא חשבתי שיהיה מאתגר, כשאתה מגיע למחלקה ואתה פצוע אתה לא יכול לעשות פעולות בסיסיות לבד ולכן יש פה עבודה, יש לו"ז שיקום מסודר יפה ומוקפד".

מי שעוד לקח חלק בטיפול בשקד הוא ד"ר יורדאש סורין דניאל, מנהל היחידה לכירורגיה של היד במחלקה לאורתופדיה שמספר: "הדברים היו לא פשוטים, שתי ידיים לא מתפקדות אחרי ניתוחים ועוד פציעה ברגל שמאל עם שיתוק מלא. לאורך כל הזמן הייתה התלבטות בין כמה לשתף במצב וכמה לתת תקווה ואופטימיות. ידעתי שאת הפציעות בידיים אפשר יהיה לשקם, שאנחנו נגיע למקום טוב. אני זוכר שאחרי שניתחנו את הרגל, הניתוח הראשון, ראיתי שהוא מתחיל להזיז את הבהונות ברגל, לכופף אותם. זה היה רגע משמעותי ואני זוכר ששיתפתי בזה לא רק את שקד, אלא אנשי צוות נוספים. אחד הניתוחים ששקד עבר היה ניתוח מורכב של העברת עצבים בגפיים התחתונות ממקום למקום, שזה תחום חדש ומתקדם ברפואה העולמית. בזכות הפעולות שעשינו נתנו לו סיכוי טוב יותר לשפר את התנועה בכף הרגל".

בשל הפציעה אחת מאצבעות יד שמאל של שקד קוצרה "אני לא יכול לירות איתה אבל מזל שזה ביד שמאל" אומר שקד בחיוך.

כשמטוס נוחת

במהלך חרבות ברזל נחתו בבית החולים כ- 200 מסוקים, ד"ר פרנקל רוטנברג מספרת מה קורה כשמסוק עם פצוע כמו שקד נוחת בבית החולים: "כל בית החולים נרתם, מגיעים לחדר הטראומה לא רק התורן במיון אלא כל הרופאים הבכירים, עובדות סוציאליות, צוות מאוד גדול, כל אחד מזנק לעמדה שלו וזה עובד כמו מכונה משומת היטב. הלוחמים מגנים עלינו, אנחנו צריכים להיות פה בשבילם". המלחמה השפיעה גם עליה אישית: "בשבעה באוקטובר הייתי כנס בקנדה ואז אני מקבלתי מבעלי, שגם הוא רופא הודעה - אני משאיר את הילדים אצל ההורים ומתנדב להיכנס לעזה, במשך כל 270 הימים הראשונים הוא היה בעזה, חזרתי ארצה ובכל פעם שהגיע מסוק לבית החולים שאלתי מאיזו יחידה, היו רופאים שהיו חודשים במילואים זה נגע בכולם ועדיין נוגע".