תומר בן אשר (46) נפצע בעזה, היה מונשם ומורדם במשך חודשיים וחצי, כמעט אף אחד לא האמין שיחיה, חוץ מאשתו כנרת וד"ר אולג קמינסקי שהציל את חייו.
"כשנפצעתי, החבר'ה משכו אותי למחסן קרוב, הפשיטו ממני את המדים וראיתי שנפצעתי בבטן, היה לי קשה לנשום", מספר רס"ב (מיל') תומר בן אשר (46), נשוי לכנרת ואבא לשלושה ילדים: דביר (18), ליהיא (15) ואסף (7).
"כשהגיע הרופא הגדודי, ד"ר יובל יוגב, אמרתי לו 'אתה חייב להציל אותי, יש לי בבית אישה וילדים', ומשם אני לא זוכר כלום". לפני 7 באוקטובר החזיק תומר בתפקיד בכיר בהייטק. הוא עושה מילואים כבר 25 שנה, ובערב שלפני פרוץ המלחמה הוא ומשפחתו נחתו מטיול בשווייץ. "ב־7 בבוקר פתחנו טלוויזיה, נחשפנו לטירוף והוקפצנו. אני החלמתי מקורונה ושבוע אחרי הצטרפתי לחבר'ה. כשהחל התמרון הקרקעי פעלנו במרכז הרצועה". הוא שירת במילואים במשך ארבעה חודשים, ואחרי שלושה חודשים בבית, באפריל 24', שוב גויס לסבב שני. בחודש מאי כבר מצא את עצמו עמוק בג'באליה בניסיון לאתר חטופים כקשר של מפקד גדוד הסיור של חטיבת ביסל"ח.
"התחלנו לדלג, ובאחת הסמטאות נורתה עלינו אש. חטפתי כדור צלף שנכנס לי לבטן, יצא בצד ימין, המשיך ופגע גם במג"ד. אני זוכר שבהתחלה לא הבנתי מה קרה", הוא משחזר. "היה לי קשה לנשום, ראיתי חלקים מהבטן שלי בחוץ. אמרתי לרופא הגדודי שהוא חייב להציל אותי. פינו אותי במצב אנוש באכזרית למנחת המסוקים ומשם ישירות לבית החולים בילינסון.
"פציעה מאוד קשה"
כשגלגלי המטוס נגעו בקרקע והאמבולנס מהמנחת הגיע אל בית החולים, ד"ר אולג קמינסקי, רופא בכיר ביחידה לטראומה ולכירורגיה דחופה בבילינסון מקבוצת כללית, היה זה שהופקד על הטיפול בבן אשר. "תומר הגיע במצב אנוש, הפציעה היתה מאוד קשה וכללה פגיעה בבית החזה, בבטן העליונה, במעי, בכבד, בלבלב, בסרעפת ובריאה", מספר קמינסקי. "הוא היה מעורפל. קודם כל עצרנו לו את הדימום, ייצבנו את מצבו ורק אחר כך הכנסנו אותו לחדר ניתוח, שם הוא קיבל יותר מ־40 מנות דם ומוצרי דם שונים - כלומר הגוף שלו החליף את כל הדם שהיה לו בגוף חמש פעמים".
כשד"ר קמינסקי יצא מחדר הניתוח הוא ניגש אל המשפחה של תומר. "זה היה קשה, הם היו עדיין בהלם, בשלב הזה רק רוצים לדעת שהפצוע חי. כל שאר הדברים לא מעניינים. תומר היה במצב קשה מאוד, אבל מההתחלה היה לי אמון שהוא ישרוד, נלחמנו עליו והיתה לי הרגשה שנצליח".
תומר: "אני נמצא הרבה בבתי חולים, כל מי שרואה את התיק הרפואי שלי אומר לי - אני לא מאמין שאתה פה בכלל. במידה רבה מי שאחראית לזה היא אשתי כנרת, שהאמינה מהרגע הראשון שאני אחזור לעצמי, היא הובילה את הדרך בין כותלי בית החולים ובמקביל טיפלה בבית ובילדים".
קשה להאמין, אבל במשך חודשיים וחצי היה תומר, אז בן 45, מונשם ומורדם, לא תקשר עם הסביבה ולא ידע מה קורה סביבו. "נפצעתי בחודש מאי, אבל התעוררתי רק בחודש אוגוסט", הוא אומר על מה שרבים מהרופאים וגם הוא עצמו רואים כנס. "בהתחלה, כשהפחיתו את מינון תרופות ההרדמה הייתי מתעורר בגיחות, בשלב מסוים כבר הייתי מספיק ערני להבין שכל מה שחשבתי שחוויתי - היו חלומות".
עבור הצוות הרפואי בטיפול נמרץ כל יום היה מלחמה על חייו של תומר: "היה יכול להיות שיפור בבוקר, ואז בערב ירידה", מסביר ד"ר קמינסקי על הפציעה הרב־מערכתית המורכבת. "היו גלים של זיהומים, כל יום הוא סכנת חיים, אבל אני תמיד נשארתי אופטימי. מצאתי את עצמי מתקשר לטיפול נמרץ לשאול מה קורה, אתה חושב על זה בלילה - מה עוד אפשר לעשות. וזה לא רק אני, זה כל הצוות. מצד אחד, הדבר הכי חשוב זה לתת למשפחה תקווה ואופטימיות, אבל גם תמונת מצב אמיתית".
"מנטלי יותר מפיזי"
לאחר ארבעה וחצי חודשים של אשפוז במחלקות תומר התחיל את דרכו במחלקת השיקום של בילינסון. הוא עבר 52 ניתוחים בידי צוותים שונים - מספר חסר תקדים. "זה חתיכת מסע ויש לי עוד דרך ארוכה", הוא אומר. "בשיקום אתה לומד לחזור לתפקוד בסיסי - למדתי לאכול, לדבר, ללכת. זה תהליך קשה מנטלית לא פחות מפיזית.
"הייתי מאושפז במשך חצי שנה, לאחר מכן התחלתי שיקום יום שהסתיים רק בחודש יולי האחרון, ועכשיו כשעברתי עוד ניתוח אני חוזר לשיקום. הניתוחים השונים שעברתי כאן פירקו אותי וחיברו אותי מחדש בחזרה.
קשה שלא להתרגש מהקשר שנרקם בין השניים, וכששומעים את תומר מבינים: "יש פה צוותים מדהימים, הרבה יותר מרופא ומטופל. לאורך כל הדרך הם גילו מקצועיות ואנושיות, יצאו מגדרם כדי שיהיה לי טוב. זה ברמה שיש לי את הווטסאפ שלהם, וכל מה שאני לא בטוח לגביו - אני כותב ומקבל תשובה מיידית. לד"ר אולג יש סבלנות ויכולת הסבר מדהימה, הוא איתך עד שתבין".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו