48 חטופים וחטופה הם כבר חלק בלתי נפרד מהלב הלאומי

יש רגעים בהם אומה שלמה עוצרת את נשימתה; כשהתקווה והפחד רוקדים יד ביד, על קצה התהום. יש רגעים בהם לב האומה גועש ונרגש אך גם ואולי בעיקר - מבקש לשמור על עצמו ועל קצב פעימות בריא ושפוי. היום - הוא יום שכזה. כמעט בתום שנתיים של המתנה דרוכה ופחד מלהתאכזב שוב, אנחנו מרשים לעצמנו לפתוח סדק קטן בלב. מאפשרים לאור להיכנס. זאת תקווה זהירה, רכה. כזאת שלא מתפרצת בקול - רק לוחשת: "אולי הפעם".

הפנים, השמות, העיניים שמלוות אותנו על שלטי הדרכים, הסיפורים והמשפחות של החטופים - כבר הפכו להיות חלק בלתי נפרד מאתנו. כל ילד מכיר את פניהם. כל הורה יכול לדמיין את עצמו מתייסר בגעגוע ואימה. 48 חטופים וחטופה שזורים כבר עמוק בפלזמה של נפשנו. חלק בלתי נפרד מהלב הלאומי, עד שנדמה שהוא מתכווץ ונמתח, פועם בתקווה אצורה, גם אחרי שהוא שוב ושוב נשבר.

הלוחמים והלוחמות שיוצאים אל הקרב יודעים זאת היטב. לא מפקירים פצועים בשטח, לא משאירים אחים מאחור. הם נכנסו לעומק המנהרות, לתוככי האפלה והפחד, מתוך אמונה עמוקה שזו מהותנו כעם - לא לוותר על אף אחד מאתנו. זה לא רק עיקרון צבאי ואחד הערכים העמוקים ביותר של העם שלנו - אלא צו מוסרי ויהודי עתיק. מצוות "פדיון שבויים" היא שמחברת בין קודש לחול, בין חילונים לדתיים, בין הלוחמים בשטח לבין הרב שמתפלל בבית הכנסת או בישיבה. זוהי נקודת החיבור המיוחדת בין האתוס הישראלי לאמונה היהודית. שני עולמות שמתאחדים לעם אחד של חסד, רעות, אנושיות ותקווה.

דווקא עכשיו, כשהלב הלאומי שלנו כבר מותש מאכזבות, אבל מסרב לוותר - אנחנו יכולים להיזכר מי אנחנו כעם. לא עם מושלם. לא עם של סיסמאות, אלא עם אמיתי - כזה שמחזיק אחד את השני כשהכול כואב. שמרים מבט גם כשקשה לנשום. יש מי שקוראים לזה "אופטימיות זהירה", אנחנו קוראים לזה פשוט - תקווה. כי הלב כבר דוהר קדימה, אל הרגע שבו הדלת תיפתח, החיבוק ימיס את כאבי הגעגוע, והחיים יקבלו שוב צורה של שלמות.

התקווה בת אלפיים ועדיין חיה בועטת. זאת לא תמימות או אשליה אלא כוח הישרדותי טהור. היא המצפן הקטן שממשיך לכוון אותנו גם כשאנחנו הולכים לאיבוד. היא זאת שמזכירה לנו, בשקט, שחושך הוא לא מצב קבוע. שיום אחד עוד נראה אור, ושאולי, ממש בקרוב, גם את כל מי שאנחנו מחכים להם. היא תמיד אתנו, התקווה - מהפסוקים העתיקים ועד השלטים לאורך הכבישים עם הפנים שלהם, שלנו. היא לא סיסמה ולא רק המנון, אלא לב של עם שלם שמסרב לוותר על הטוב, על האמונה ועל האפשרות שבקרוב נעמוד כולנו יחד. שלמים.