שנתיים לטבח: היהודים לא שוכחים

הזיכרון הלאומי שלנו הוא כמו ספוג על לוח מחיק בחדר: טובלים במים, מעבירים ויש, והוא כמו חדש. אבל 7.10 נחתם בחריטה, הספוג לא עובד. כבר עברנו ימים דרמטיים בתולדותינו, ממרחק הזמן הם לא הותירו זכר בתודעה הישראלית. רק לפני חמש שנים חשבנו שלעולם לא נשוב להתקהלויות המוניות, שלא נחזור להתחבק ושמסכה תהיה אביזר קבוע בחיינו כמו עוד חולצה - היום זה פרהיסטוריה.

אנחנו נעים ברכבת הרים מעצב לשמחה, מדיכאון קיומי לאופוריה ומפסימיות לאופטימיות - רק כי הענן במוחנו מעביר תמונות לסל המיחזור. בשנתיים האלה איבדנו את השכחה. היכולת המופלאה הזאת של בן האנוש לשרוד, להדחיק אסונות ולטשטש הצלחות כדי להיות רעבים מחדש - כבר אין לנו את זה. מערכת העצבים שלנו מאותה שבת ארורה היא כמו עצב מגורה שלא נותן מנוח: לא לשכוח, לא לשכוח.

ילדים מתחבאים בארון בין הבגדים, רק לא להשתעל, לא לנשום - אי אפשר לשכוח. "אוהב אותך אמא", צוואות ווטסאפ מתוך הממ"ד - אי אפשר לשכוח. תיעודי רצח בפייסבוק לייב: הנאצים לפחות התביישו במעשיהם, היורשים פתחו מצלמה - אי אפשר לשכוח. ההורים שהפכו את גופם לאפוד מגן מכדורי המרצחים, המתכסים בערימת גופות במיגוניות ובצפרדע הזבל עד בוא החילוץ - אי אפשר לשכוח.

הממשיכים לתפקד כשבן משפחתם שוכב מדמם למוות לצידם. טויוטות ברחובות, גופות על הכביש ואין צבא - אי אפשר לשכוח. זורקי הרימונים בידיים חשופות אל פחדני הנוחבות. המחלצים בתופת את אחיהם שלא הכירו - אי אפשר לשכוח. המחלצים שהגיעו לדלתות נעולות שנפתחו רק אחרי שהשלימו את הפסוק "שמע ישראל", בגידת המדינה, גבורת האזרחים, הרעים והרֵעוּת. ילדים ג'ינג'ים. אי אפשר. איך אפשר.

מרגישים מותשים כבר שנתיים? זה רק בגלל שבפעם הראשונה המוח נותן לנו פקודה הפוכה: במקום לשכוח כדי לשרוד, פתאום הבנו שחייבים לזכור כדי לחיות.

"וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ"

"אם לא נזכור את העבר - הוא יבוא לבקר", אמר הפילוסוף ג'ורג' סנטיאנה, הנה מה שצריך לזכור כדי שההיסטוריה לא תשוב:

אין לנו לאן ללכת.מדינת ישראל היא המקום הבטוח ביותר ליהודים בעשורים הקרובים. לא במקרה כאן התרחשה שואה יום אחד, ושם זה לקח שש שנים, פה זה עלה ב־1,200 יהודים ושם שישה מיליון. עניין של יכולת ביצוע: הרצון, מתברר, רק התגבר.

הטווח הקצר עולה ביוקר.אי אפשר לברוח מגביית התשלום: גם עסקת שליט נעשתה ברוב מוחלט בציבור הישראלי. מיטב בכירי מערכת הביטחון היו בעד לפני, והסבירו שזה הצליח גם אחרי. קנינו טבח בליסינג.

שקט הוא רפש.ז'בוטינסקי צדק, מתברר שהזמן המסוכן ביותר לעמנו היו ימי השלווה. אנחנו חיים בתוך שלוש אופציות של מבחן אמריקני מוסלמי: או שהאויב נערך לטבח בשקט, או שהוא טובח, או שהוא בורח על נפשו - ואין "כל התשובות נכונות".

או אנחנו או הם.אנחנו מוכנים להקריב הכל כדי לחיות, הם מוכנים להקריב הכל כדי שנמות. יום אחד יעשו ביוטופ על המפלצות שגדלו שעה נסיעה מפה.

הזהות היהודית צמחה מתוך האפר.ברגעים האחרונים, בייאוש ובתקווה, במנהרות בעזה, בבתי האבלים, בבתי החולים, במסוק מהשבי ובליבות הלוחמים. נפש יהודי הומייה מתמיד.

הקונספציה עוד כאן.היא פורחת בדיוק כשאנחנו בטוחים שנפרדנו ממנה, היא חמצן באוויר. אף פעם חיה לא בלשון הווה, תמיד אורבת בלשון עבר מופקר. אם מישהו אומר לכם "יצאנו מהקונספציה" - תתרחקו ותקראו לרשויות.

פסיביות היא אקטיביות.לפני חצי שנה(!) טראמפ הכריז על עידוד הגירה וריביירה בעזה. זה נהפך ל"אף פלשתיני לא חייב לעזוב", מחבלים משתחררים מהכלא, ופלירטוט עם מדינה פלשתינית. הפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל אמר: "כל מה שנדרש כדי שהרשע ינצח, הוא שאנשים טובים לא יעשו דבר". גם על הפסיביות הזאת אנחנו נשלם.

הסברה היא הצלת חיים.המחדל עוד כאן. הטיקטוק הוא כלי נשק ובקצה הפיד חיילים נכנסים לבתים ממולכדים בעזה במקום להפציץ אותם מהאוויר. כשתיגמר המלחמה, קודם כל נצטרך לפתוח ביוזמתנו את עזה לכל העולם - להפיץ כמה שיותר תמונות הרס, ורק להגיד מילה אחת: "תלמדו". מפה להגביר וגם להישבע: "בפעם הבאה שמישהו ייצא לשחוט יהודים, לאנוס ולחטוף אותנו - זה יהיה הרבה יותר גרוע". אם הם יחשבו שהם ניצחו, מהר מאוד נדון בעסקת החטופים הבאה, ואז אפילו לא יישארו לנו רוצחים לשחרר.

תם עידן ההסכמים.אין הסכם בעולם ששווה אגורה יותר מעלות הנייר שהוא נכתב עליו. פעם חתמנו על כאלה במדשאות עם בלונים ונאומים פומפוזייים, כמה מביך. היום זה קל עד כאב: לא משנה על מה חותמים ביד, חשוב מספר הכדורים באקדח על המותן.

"פֶּן־תִּשְׁכַּח אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ"

כשנפגשו שר החוץ של ארה"ב וראש ממשלת סין ב־1972, הם פתחו בסמול טוק לחימום האווירה. קיסינג'ר שאל את ג'ו אן־לאי מה דעתו על המהפכה הצרפתית, זאת ששינתה את אירופה. תשובתו המדהימה של הסיני היתה: "מוקדם מדי לומר", או במילים אחרות, עברו רק 180 שנה, לך תדע.