"החזרה ללחימה הצילה אותי": המסע המרגש של הפצוע לחזרה לחזית המלחמה

"אני יודע לומר בדיעבד שההחלטה לחזור להילחם בעזה אחרי הפציעה הצילה לי את החיים", אומר רס"ן שחר ורון (29), מ"פ בגדוד 202 בחטיבת הצנחנים. "הבנתי שאם אישאר תקוע בהיתקלות זה ילווה אותי כל החיים, החזרה לתפקיד לא נתנה לי לשקוע". 

הסיפור של המ"פ הצעיר הוא סיפור מיוחד. הוא היה בין הכוחות הראשונים שהגיעו לכפר עזה ב־7 באוקטובר. שבוע אחרי תחילת התמרון הקרקעי, בנובמבר 2023, הוא וחייליו דרכו על החול בחוף הים של עזה, אז קיבל משימה להכין את הגדוד להתקפה.

"סרקנו מבנים והגענו לסמטה כשלפתע שמענו מאחד הבתים דיבורים בערבית ושיערנו שבבית יש מחבלים. בדיוק כשהתכוונו לפרוץ את הדלת נפתחה עלינו אש תופת, ירי מכל כיוון, אר.פי.ג'י, מטענים, ירי קלצ'ניקוב - מכת אש שבמהלכה חטפתי כדור ברגל. חיילים שלי נפגעו גם הם. שמתי לעצמי חוסם עורקים והרגשתי את הגוף הולך ודועך, עליתי בקשר והודעתי: 'אני עומד להתעלף, תגיעו מהר'. אמרתי לעצמי - זהו, פה אני מסיים את החיים, אני את שלי עשיתי. אבל אז הבנתי שעוד אפשר לתפעל את האירוע. ניהלנו לחימה וחיסלנו את המחבלים. זה הרגיש כמו בסרט - אתה רואה את המחבלים יורים וזורקים מטענים, מנסה להגיע לחיילים שלך ולא מצליח. בדיעבד הבנו שהרעש בבית היה של הקלטה שנועדה למשוך אותנו".

השלושה פונו והועברו במסוק אל בית החולים בילינסון. "לאורך כל הדרך זעקתי מכאבים. חייל שלי אמר לי: מה אתה צועק, הכל בסדר? נחתנו בבילינסון ועברנו באמבולנס למיון. ברגעים האלה הדבר היחיד שיש לי בראש זה רק שהרגל שלי תישאר מחוברת. הסיוט הכי גדול שהיה לי זה להיות קטוע רגל. למזלי הכדור עבר מילימטר מהעורק הראשי".

"היא הצילה אותי"

אחת הדמויות הראשונות ששחר פגש היא רונית הלל, עובדת סוציאלית בבילינסון. "היא הצילה אותי. היא לא רופאה, אבל יש משהו יותר חשוב מהפציעה ברגל - הנפש. אנחנו לא מבינים כמה אנשים כמו רונית המדינה צריכה. אם אנחנו רוצים חברה מתפקדת אנחנו צריכים להשקיע במעטפת עד הרגע שהפצוע מרגיש שהוא יכול לצעוד לבד".

רונית מתארת: "באותה תקופה היינו מגיעות לחדר הטראומה, חוברות לר"ם 2 (היחידה הצה"לית שאליה שייכים חיילים עם בעיות רפואיות), ויחד מתחילה עבודת צוות. אין חלוקה הוגנת או מתוכננת, כל עובדת סוציאלית תופסת חייל. ראיתי את שחר כשהוא עדיין מעורפל בחדר מיון. ביררתי אם הוא דיבר עם המשפחה שלו, שזה הדבר הכי חשוב, והבנתי שהם בדרך. מה ששבה את ליבי זה שלמרות שהוא פחד על הרגל, מה שבאמת היה חשוב לו זה מה שלום החיילים שלו, הוא חזר על זה כמה וכמה פעמים. הרגשתי שאני צריכה להיות איתו, כי אחרת שום קשר לא יכול להימשך. אמרתי לו שאני אגש לצוות הרפואי ואשאל מה שלומם, ואני מבטיחה לחזור עם תשובה. נאמר לי שרותם נפצע קשה ושמצבו של יהונתן אנוש. כשהוא הבין שאני פועלת כדי שיוכל לראות אותם הוא נרגע והתרכז בעצמו, הוא סמך עלי".

שחר נכנס לניתוח של הוצאת רסיסים ותפירה של הרגל ומשם הועבר להתאוששות.

יומיים לאחר האירוע בעזה, סמ"ר יהונתן יצחק סמו, גיבור ישראל, נפטר מפצעיו בבית החולים, בן 21 היה בנופלו. הוריו, איילת ומשה, ומשפחתו האצילית החליטו לתרום את איבריו שהושתלו בשישה חולים שחייהם ניצלו, בהם גם תינוקת קטנה.

חוזר להילחם

שבועיים לאחר הניתוח, ולאחר שהיה בין המטופלים הראשונים במחלקת השיקום של בילינסון, שחר החליט שהוא חוזר להילחם בעזה, כשהוא עדיין עם תפרים ברגל. לדבריו, "אחרי הניתוח ידעתי שאם אני לא מצהיר מהדקה הראשונה שאני חוזר להילחם - לא אצליח לחזור. אם אני אומר את זה, אני אהיה חייב לעשות את זה. אפילו לא עברתי בבית, ישנתי אצל ההורים כדי שלא אוכל להתחרט".

רונית משתפת: "מהרגע הראשון שראיתי את העוצמות שלו ידעתי שזה יהיה הכוח להחלמה. המטרה לחזור לפקד היא מקור הכוח שלו, היה לו למה, היתה לו משמעות. לא הופתעתי, ראיתי את הנחישות".

רונית הלל, עובדת סוציאלית בבילינסון: "מהרגע הראשון שראיתי את העוצמות של שחר ידעתי שזה יהיה הכוח להחלמה שלו"

שחר, בוגר תואר ראשון בכלכלה וכיום סטודנט לתואר שני במערכות מידע, ישתחרר בקרוב מקבע אחרי 12 שנים. לפני ארבעה חודשים התחתן עם עפרי, ובשיחות הוא מדבר בגילוי לב על פוסט־טראומה וישראל היפה שגילה אחרי הפציעה.

"ברגע הראשון חשוב שתהיה מעטפת שעוברת איתנו את המסע, כי אי אפשר לעשות את זה לבד. לא משנה כמה גיבור תהיה, אתה לא יודע להתמודד. ברגע הזה רונית באה ואמרה - אני איתך, היא אפילו הביאה אוכל מהבית".