בני יקירי עמרי, מאור עיניי העייפות.
רוצה אני לכתוב לך ולספר לך כמה אתה חסר, כמה אתה חסר לנו. כמעט שנתיים אתה שם במנהרות חמאס, שנתיים של סבל וייסורים. אני מאמין שאתה מתגעגע הביתה, בעיקר לילדות, עלמא ורוני, לאשתך המקסימה, לאחיך אשר אוהבים אותך ועושים את כל האפשר. אתה בטח מתגעגע למאכלים של דודה זהבה, היא שומרת לך עלי גפן להכנת היפרך.
ואני, אלו השנים הכי קשות בחיי: הימים ממאנים להסתיים, ולעת ערב, הגעגועים גואים, בלילה העיניים היגעות ממאנות להירדם, המחשבות מטלטלות אותי, החלומות: לפעמים אני רואה אותך שנינו מנהלים שיחה ולבי מתמלא אושר ושמחה.
אך בחלומות הרעים הדמיון מוביל אותי לחשוב, לראות שמתעללים בך, מרעיבים אותך. או כאשר אתה שואל אותי מה שלום הילדות ולישי, אני מתעורר בבכי, בבהלה וחרדה שמא קרה לך משהו רע.
עמרי, ילד שלי, אני מבקש שתמשיך לחלום ולחשוב על הדברים היפים שאליהם אתה מתגעגע, אני יודע שאתה מתגעגע בעיקר לבנותיך המתוקות. אספר לך שהן משגעות את כל הבית ואת ילדי גן הילדים. עלמא מחקה את רוני אחותה בכל, יש לילות בהם רוני חולמת עליך ובבקר רצה למיטתה של לישי, מספרת שהיא ראתה אותך וחיבקת אותה חזק. עלמא חוזרת אחריה כמו הד "גם אני".
אני זוכר את מילותיך אשר עדיין מהדהדות בראשי, אני זוכר.טלפנת ובישרת לי, איך שאלת אותי: "אבא, נכון שאתה רוצה להיות סבא? אז תתכונן". כך בחרת לבשר לי את הריונה של לישי.
רוני, בתך הבכורה, אותה אתה אוהב יותר מכל דבר שאני מכיר, כבר בת 4 פלוס, ילדה חכמה ומקסימה. היא ועלמא, שתיהן מתגעגעות אליך. בוקר, צהריים וערב הן מנשקות את תמונתך. עלמא בעצם לא מכירה אותך במציאות, אלא רק מהתמונה.
באחת השבתות שביקרתי אותן, אנחנו חוזרים ממגרש המשחקים. בדרך רואים את הרכב של סבא אבנר, אליו מוצמדת תמונתך. היא עוזבת את ידי ורצה לנשק את אבא עמרי, אומרת "אבא, אני אוהבת אותך".
ספרו לי, האם יש עוד מקרה בעולם בו ילדה בת שנתיים קוראת לתמונה אבא מבלי שהיא תכיר את אבא? מבלי שהיא תראה אותו ולו פעם אחת? ילדה אשר כל בקשתה הגדולה, היא שאבא יחבק אותה וייקח אותה לגן הילדים, כמו שאר האבות.
אבל שם בעזה, במנהרות חמאס, שם אבא עמרי נמצא. משם הוא בטח חושב ומדמיין את בנותיו, כמו שאני מכיר אותו הוא גם מוטרד בדאגה גדולה - איך לישי מסתדרת, איך היא לבדה מגדלת את ילדותיהם. עמרי, הילדות שלך מקסימות וממתינות כמו כולנו, כמו כל עם ישראל הן ממתינות לשובך, ואני, אני רק רוצה לראות אותך מחבק אותן.
אעמוד בצד, סבא שדומע ומאושר לראות את האיחוד המשפחתי, את התגובות, את הנשיקות. מאד ארצה לתעד, לצלם ולתאר את המפגש המשפחתי. אנחנו ממתינים יותר מדי, לכן אנחנו זועקים כל יום.
עמרי, לפני כחודש החלה הפעילות הקרקעית של צה"ל בתוך העיר עזה. אנחנו משערים שאתה, כמו כל יתר החטופים, מוחזק שם בשטח העיר. פעילות צה"ל מדאיגה ומטרידה, אני חושש לחייך, אני פוחד שטיל טועה של צה"ל יפגע במקום בו אתה נמצא. אני חושש שמא יפגעו במפקד נערץ של אחד המחבלים אשר שומרים עליך, או בקרוב משפחתו, ואז יתעמרו בך.
והפחד הגדול יותר, שמא יהרגו אותך.
אני כותב לך בעיניים דומעות ובדאגה מחרידה. כבר פניתי בעבר לקבינט הביטחוני, אבל שם יושבים, איך לתאר לך אותם? אנשים? הם לא. אנושיים? הם לא. יהודים? הם לא. הם לא חושבים כמו יהודים, הם לא חושבים על מצוות פדיון שבויים.
עמרי, רוצה אני שתדע, בקבינט יושבים אנשים משיחיים, כאלה אשר מקדשים את האדמה ולא את האדם. רוצים הם ליישב את עזה, רודפי ממון הם, מנהיגם גם החליט בין יתר החלטותיו לדרוש מהדוד סם, לאחר פינוי התושבים מעזה, בעת מכירת אדמות עזה לקבל תקורה או דיווידנד, כי בעצם אנחנו כבשנו את עזה, לנו הבכורה ולנו התקורה.
בני עמרי, אני כל כך רוצה לראות אותך. מוכן אני להחליפך בעזה, כי אני בגרתי, זקנתי, אני את שלי בעולם הזה סיימתי. אבל אתה? לך יש חלומות: לבנות בית, לגדל ילדות, להעניק לרוני ולעלמא אהבה כפי שרק אתה יודע להעניק. כדי שתוכל לחיות כמו כל האבות והבעלים.
עמרילי, אני ממאן לשקוע במחשבות הרעות המטרידות את מנוחתי ולא נותנות לי מנוח. לכן אני מעסיק את עצמי בעשייה מתמשכת, במאבק יום יומי, רק כדי לעורר את עם ישראל, שיקום ויעשה מעשה. להצטרף אלינו, משפחות החטופים, ביום קריאה. שהעם יצא בהמוניו, שמיליוני אנשים יצאו לרחובות, לכיכרות, לכבישים ויזעקו יחד איתנו "די!", לדרוש מדינה מתוקנת, ממשלה קשובה ודואגת.... ממלכה ולא מולך.
הפצצה בדוחא בימים בהם כמעט הסתיים משא ומתן להחזרתכם, כניסה עצימה לעזה, התיישבות בעזה... כל זה מדאיג אותי. אני רוצה לראות אותך ואת כל החטופים שבים הביתה. רוצה לראות עוד בימי חיי את העם מאוחד, מאוחד באופן קבוע, כמו בימים בהם אנו נקלעים לצרה - אז אנו נדיבים יותר, מתחשבים יותר, אפילו על הכבישים אנחנו אדיבים יותר.
אני לא יכול לכתוב יותר, רק ממתין לראות אותך חוזר מהלך על רגליך.
אתמול חזרתי מניו יורק. שמעתי את נאום ראש הממשלה בעצרת, פגשתי חברי פרלמנט, שגרירי מדינות. מכולם ביקשתי עזרה.
הנשיא טראמפ כינס רבים ממנהיגי ארצות ערב, הגיע איתם להסכמות, לתנאי שחרורכם. צירף גם ראשי מדינות אירופיות לתמיכה בתכנית המתגבשת. ראש הממשלה אישר את התנאים, ואני מאמין שכל העולם מצפה להגשמת התכנית וכולכם תשובו הביתה.
המלחמה בעזה עדיין נמשכת, עזה מופצצת ומופגזת, ומשום כך גם דאגותיי לא מרפות. אני תולה תקוות בהסכמי הנשיא טראמפ. אבל הדאגות שמא תיפגע לא נותנות מנוח.
המחשבה שבעקבות הכניסה לעזה, וההפצצות בעזה אתה עלול לחזור בארון או בשקית שחורה, היא המדירה שינה מעיני.
סלח לי בן, שלום בן.
ממני, אבא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו