כאן גרו בני וימית אביטל. משפחה – זוג בגיל 40 ושלושה ילדים. סער (10), עדי (8), יואב (5).
לפני 7.10.23 – אלה היו חיים שקטים, גן עדן של ממש. חיים פשוטים ומלאים בטבע ושדות. חיים שבהם קיבלנו את האחר והשונה בלי לשפוט. חיינו בביטחון מלא ואמונה מלאה ששני הצדדים מבקשים לחיות בשקט ובשלום. האופניים היו כלי הרכב העיקרי שהשתמשנו בו כדי להתנייד ממקום למקום. המפגשים הקהילתיים היוו חלק משמעותי ביצירת קהילה מגובשת ונעימה, ורוח ההתנדבות הייתה בשיאה.
ב-6.10.23 הילדים ישנו בסוכה בחוץ. חבר של סער הצטרף לחוויה, והיה שקט וביטחון מלא גם בלילה. ימית, האם, יצאה לתל אביב עם חברות, ובני נשאר לשמור על הילדים. ב-7 באוקטובר נשמעה אזעקת "צבע אדום" והילדים רצו לממ"ד הבית. שם נשארו לאורך כל שעות האימה.
בני, חבר כיתת הכוננות, קיבל הקפצה בידיעה שמחבלים לבושי מדי צה"ל חדרו לקיבוץ. אך לא היה ביכולתו לצאת, היה עליו להישאר בבית לשמור על הילדים. בני היה קשוב להודעות הטקסט של כיתת הכוננות והבין שהמצב הולך ומסתבך. ימית בזמן הזה הייתה קשובה לקבוצות הווטסאפ של האימהות והקיבוץ וניסתה להזעיק כוחות לקיבוץ.
בשעה 9:15 חדרו מחבלי נוח'בה לבית זה, כאשר הילדים ובני בממ"ד. לצערנו הממ"ד לא ננעל, ולכן היה על בני להיאבק בכל כוחו על ידית דלת הממ"ד, כדי להשאיר אותה סגורה. מחבלי הנוח'בה אכלו, שתו, נכנסו לשירותים וניסו לפרוץ את הדלת. לאחר ארבעים דקות הכוח הלך מהבית. נשימת רווחה.
בזמן זה כבר נעלמה התקשורת, ולימית לא הייתה שום דרך להשיג מידע על מצבם של בני המשפחה. בשעה 10:00 חדר כוח נוסף לביתנו, והם נשארו למשך שעתיים, כאשר הם מנסים לפרוץ את הדלת ובני נלחם איתם על הידית, דופקים על הדלת, צועקים בערבית ובעברית: "חג שמח", "תפתח", בעוד שהילדים בבהלה מפוחדים ויושבים מאחורי הארון, וסער וחברו שומרים על עדי ויואב. מחבקים אותם ומנסים להרגיע.
המחבלים שברו את הבית, בזזו את כולו והכינו אותו לשריפה. פחיות שימורים, בובות שמונחות בערימה על דלת הממד, ספרים ודפים לבעירה. ברקע קולות שמחה, צחוק, מעשנים סיגריות, אוכלים ובעיקר נהנים.
בשעה 12:00 בני שמע את אחד המחבלים אומר "יאללה, יאללה" והם עזבו את הבית. הקליטה חזרה, ובני שלח מסר לימית: "שרדנו, הילדים היו גיבורים". בשעה 12:40 עדי נגב (השכנה) הגיעה לבית שלנו והודיעה שאין אף מחבל בבית. בני קיבל שיחת טלפון מערן סמילנסקי שהוא צריך עזרה בחילוץ משפחת קוניו מהממ"ד הבוער. עדי נשארה עם ארבעת הילדים בבית, ובני יצא להציל משפחות ואנשים בקיבוץ.
בשעה 15:30 כוח הצבא חילץ את הילדים לחמ"ל, ושם הם פגשו את שאר חברי הקהילה שנותרו ואת גודל האסון שפקד את קיבוץ ניר עוז וקהילתו. בשעה 24:00 נודע לבני כי אחיו הגדול גיל אביטל ז"ל נפל בקרב יחד עם עוד אנשי כיתת הכוננות בין מושב ישע למושב מבטחים. ימית פגשה את המשפחה בצומת לוטן על הכביש הערבה ביום ראשון 8.10.23 בדרך לאילת.
כיום גרים בכרמי גת עם קהילת ניר עוז. בני חזר לעבודה כמנהל פרויקטים בתנובה, ימית מטפלת בתנועה בילדים במערכת החינוך ובעמותה להלומי קרב. סער, עדי ויואב נמצאים במסגרות החינוכיות ומנסים להמשיך לחיות, לחייך, לצחוק ולטייל לצד הטראומה.
בסיומו של היום השחור ב-7 באוקטובר התגלו ממדי הזוועה - כל תושב רביעי בקיבוץ ניר עוז נרצח או נחטף. סך הכל 117 ילדות וילדים, קשישות וקשישים, נשים וגברים נרצחו או נחטפו, מעל רבע מאוכלוסיית ניר עוז.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו