מה שנשאר ממלחמת יום הכיפורים אלו האנשים. זיכרון החברים שנהרגו. הסיבה שהישראלים ממשיכים לציין בצורה די קיבעונית את יום השנה ל־6 באוקטובר 73' היא מחמת הדור השרוט, או "הדור האבוד", אותם אלה שהשתתפו בדרך כזו או אחרת במלחמת יום כיפור ופיתחו עם השנים תודעה דורית.
הקלטות הקשר ממלחמת יום הכיפורים
בשיחה שהוקלטה בזמן האחרון העיר פרופ' מעוז עזריהו שהדור הזה, שחופף את ילדי הבייבי־בום הישראלי (ילידי 1954-1947), לא השאיר את חותמו בספרות כמו דור תש"ח, למשל. אבל הוא כן השאיר חותם עמוק ומתמשך על התקשורת הישראלית.
העיתונות המודרנית בישראל עוצבה על ידי בוגרי המלחמה או מושפעיהם. השמות מוכרים. הם עשו סדרות טלוויזיה הקשורות למלחמה, הם המציאו את הטור הפובליציסטי־פרשני־דיווחי בדפוס המוכר מאז נחום ברנע ב"דבר" ואמנון אברמוביץ שחצה את הכביש מ"על המשמר" ל"מעריב".
הדור הזה איבד הרבה, וקודם כל עשרות חברים שכל לוחם נושא על גבו - מהחווה הסינית, דרך ציר טרטור ועד קרבות הצליחה ועמק הבכא. אבל בצד התודעתי, זה דור צברי שתחושת העליונות שלו התרסקה במלחמה. השוביניזם הצברי התרסק ב־1973. זה לא היה שוביניזם כלפי הערבים או ביחס לאומות העולם שנראו נחותות בצביעותן ובמוסריותן.
השואה, עד כמה שקשה להאמין, היתה ב־73' מרוחקת 25 שנה וקצת יותר מקרבות החרמון או סואץ. בסדר, 28 שנים. תחושת העליונות היתה כלפי שאר החברה הישראלית.
כרסום התודעה
ולא רק הביטחון הזה אבד; התכרסמה מאוד האמונה בסוציאליזם שעיצב את הגרעין הקולקטיבי של ילידי הארץ. ב־73' אירופה היתה בוגדנית לא פחות מהיום. הרכבת האווירית של אספקה חיונית לצה"ל, ששיגרו קיסינג'ר וניקסון, לא מצאה מנוח לגלגלי המטוסים בדרך לישראל. מלבד באיים האזוריים, באדיבות פרנקו.
התפוררות הסוציאליזם המקומי התבטאה בפרשיות שחיתות של חברות חצי־ציבוריות בעלות קשרים לצמרת מפלגת העבודה והמערך. כתוצאה מתחילת הנפילה של הסוציאליזם המזוהה עם בריה"מ, התפרקה ההלחמה של הסוציאליזם עם הציונות. בהמשך החלה גם הציונות להתכרסם בתודעת דור 73', שפרופ' חנה יבלונקה כינתה "ילדים בסדר גמור". היא תחמה את הדור לילידי 1955-1948.
זה דור תש"ח השני - כלומר, רבים בתוכו הם ילידי תש"ח שלחמו במערכות הכבדות ביותר מאז קום המדינה: ששת הימים, ההתשה ויום כיפור. כמו שהשתלטו ונתנו את הטון בתקשורת, היה שלב - שאנחנו עדיין מושפעים ממנו מאוד - שבו לוחמי 73' לקחו את ההשפעות משדות הקרב לפוליטיקה, ואת התודעה הדורית לקחו לרחובות המחאה וההפגנות.
זאת לא רק הנטייה לפציפיזם כפי שהתגלמה ב"שלום עכשיו", מלווה בשבירת האמון בין אזרחים להנהגה לאומית, בין חיילים לפיקוד - אלא גם חוויית חוסר האונים של לחימת הגבורה, כאשר שוב ושוב מסתערים על גבעות אלמוניות ומתחמים חסרי זהות שאינם אלא קודים על המפה. על אותו תא שטח של שני קילומטרים מרובעים בחווה הסינית נלחמו אריק שרון, אהוד ברק, איציק מרדכי, עמרם מצנע ואמנון ליפקין שחק. קשה להאמין שזה לא השפיע על תפיסת עולמם הצבאית והפוליטית.
את סוגיית כישלון ההרתעה, ההתרעה וההיערכות המבצעית, נשאיר לדיון שיתקיים כשהחברה הישראלית תעבור למצב קליטה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו