שלושה דורות של לוחמים: משפחה ישראלית אחת שהחליטה - "אנחנו חלק מהתיקון"

בחמש מלחמות השתתף אל"ם (מיל') בני בית־אור, בן 82, אבל גם בחלומותיו לא דמיין שנכדו עמרי, ונרי בנו מנישואיו השניים, שניהם בני 24, יילחמו כמעט שנתיים במלחמה שאותה החלו כקציני צנחנים בסדיר והמשיכו כקצינים במילואים.

"היו לילות שכל מכונית שנעצרה בסמוך, הלב ירד לתחתונים", סיפר בני, גם הוא צנחן בעברו, כשנפגשנו בביתו שבראש העין. "לא הסתכלתי דרך התריס כדי לבדוק אם עומדים לדפוק לי בדלת. ידעתי באילו יחידות הם משרתים ומהן הסכנות, וכשהם השתחררו מהשירות היתה הקלה".

ב־7 באוקטובר 2023 סגן עמרי שניידר, מגדוד 202 בחטיבת הצנחנים, היה בחופשת רגילה, ואילו סגן נרי בית־אור, מפקד צוות בגדוד 101, סגר שבת בבסיס בבקעה. "ב־8 בבוקר ירדתי עם שבעה לוחמים דרומה", מספר נרי. "הייתי בטוח שאגיע, יגידו 'האירוע בשליטה' ויחזירו אותנו לבקעה.

"הגעתי לבסיס בזיקים ב־10:30, כמו תייר, ופתאום אני רואה חיילים מחפים בבניין. אמרתי 'באנו לעזור'. הסתכלו עלי כאילו נָחַתִי ממאדים והזהירו 'יש מחבלים, תגנו על עצמכם'. באותו יום היינו במתחם הנובה, בכביש 232. כבשנו יעדים. כששאלתי בקשר 'מי מצטרף?', כי אלה פעולות שמיועדות לפלוגה, ענו 'אתם לבד'".

עמרי: "במורשת הקרב דיברו על קרבות הבלימה ההרואיים של קהלני במלחמת יום כיפור, ופתאום שוב כוחות בודדים, לוחמים שחברו בשטח כמו נרי, או סרן דקל סויסה ז"ל שהיה מפקד שלי ובאותו יום, כמ"מ בגולני, הוא וחייליו מנעו ממוצב פגה להיכבש".

בני, לך זה הזכיר את מלחמת יום כיפור?

"כן, גם שם ההתחלה היתה מבולגנת ומאולתרת. מה שקרה ב־7 באוקטובר הוא לא באשמת היחידות, הן מקצועיות. זה התחרבש ברמה הפיקודית, שם הפשלה, ולצערי ראיתי את זה בעבר בתרבות המפקדים. מג"דים ומח"טים לא מעבירים ביקורת כדי לא להיתקע בקידום. שאננות.

"לא מזמן השתתפתי ביום עיון, והמרצה אמר שאנחנו מתכוננים תמיד לפי המלחמה הקודמת, אבל הבאה תהיה אחרת. בהפסקה אמרתי לו 'טעויות המלחמה הקודמת יחזרו בבאה, כי טעויות הן הדבר היחיד אצלנו שלא משתנה'".

גדלת למלחמות, לא חששת מהיכולות הצבאיות של דור הטיקטוק?

"עלינו אמרו 'זה לא נוער, זה בררה', וכשגדלנו כינו אותנו 'דור האספרסו'. אנחנו דור שזכה בפרסי נובל ופיתח את המדינה. גם כאן, כשהחלו להגיד 'דור המסכים' אמרתי 'אתם מבלבלים את המוח'. זה דור בלתי רגיל שמעולם לא המעטתי מערכו".

נרי: "אף אחד לא האמין שהדור שלנו יילחם. התפיסה היתה שאם כבר, אז חיל האוויר יבצע ואנחנו נאבטח, אבל בגופות הראשונות שבהן נתקלנו ב־7 באוקטובר הבנו. אני הקהיתי רגשות, ניתקתי את כל מה שיכול להפריע, ובעיקר סמכתי על האינסטינקטים ודאגתי לחיילים שלי.

"אבא לא יסכים, אבל אנחנו היינו בסיטואציה הרבה יותר מורכבת מאשר ביום כיפור. לא נלחמנו מול צבא סדיר שאתה יודע איך הוא עובד, אלא מול ברברים שאי אפשר לתכנן מולם כי הם עצמם לא יודעים. זו לא ארמיה מצרית, אלא חוליה".

בני: "האויב אכן שונה לחלוטין. אנחנו נלחמנו נגד צבא סדיר ופה הם נלחמו נגד צבא טרור, אבל אלה לא המחבלים מפעם. כאן היו להם מפקדות, תקשורת, אבל לצד זה היו גם דברים דומים - היתה התגייסות כמו ביום כיפור, 120 אחוז. זה העם שלנו, והודות לו אנחנו שורדים".

עמרי: "לי כמפקד היה יותר קל מאשר לחיילים שלי, כי בקורס קצינים אומרים 'משימתך לדאוג לחייליך ולהכינם כמה שיותר טוב לקרב שיבוא', וכשזה קורה אתה מרוכז במשימה. אם לא אהיה בשביל חייליי, אף אחד לא יהיה והבנתי שקרתה פאשלה גדולה שאנחנו חלק מתיקונה. כך האמנתי וכך פעלתי".

עוד מעט תציינו שנתיים של לחימה.

נרי: "כמו במערכות יחסים, גם במלחמה יש בהתחלה רומנטיזציה. הכל מרגש, יש תחושות גאווה ושליחות. זה היה בששת הימים וביום כיפור, וגם בתחילת המלחמה הזו. אבל כמו בקשר זוגי, לאט־לאט מרגישים שחיקה והרומנטיקה נעלמת. אני הולך כעת למילואים ולא מרגיש שאני מציל את המדינה, ואפילו לא יודע אם אני עוזר. זה לא רק שוחק, זה שואב אנרגיות. אתה מרגיש קצת זומבי, אפאתי לסביבה, לחברים לנשק, למטרה".

עמרי: "לצבא לקח זמן להבין שהוא חייב לשמר את הכוחות - יותר חופשות בבית ויותר תקשורת עם המשפחה - ושחטיבה לא יכולה לשבת בעזה במשך שנה ולכן צריך להחליף, אז העבירו ליו"ש, לסוריה. לתפוס היום קו בלבנון זה שונה. אתה לא בתמרון עם טנקים ולא אוכל מנות קרב כל היום. כל דקה שחייל סדיר נמצא מחוץ לסכנה, מפיגה מתחים".

פרופורציות לחיים

עמרי ונרי הם באותו גיל, כאמור, וכך גם החוויות מהצבא - כמו הפגישה המרגשת בנובמבר 2023. "הייתי מפקד צוות ניוד על האמרים", נרי מספר. "יצאתי ונכנסתי לרצועה, והיה לי טלפון וקשר עם המשפחה. באחת הפעמים אבא סיפר שמאז הכניסה לעזה עמרי לא שוחח עם הוריו ושהם לחוצים. אני ועמרי באותה חטיבה, הגדודים שהו זה ליד זה. ביקשתי מאחד מקציני גדוד 202 שיסמן במפה היכן עמרי נמצא, לקחתי נהג ואמרתי 'הולכים לבקר את בן דוד שלי'".

כן, לכו תסבירו בגדוד שאתם מעוניינים לפגוש את הנכד של אבא שלכם. נרי הגיע לבניין המדובר בעיר עזה. "עמרי שאל 'מה אתה עושה פה?'", נרי נזכר. "עלינו למעלה, עשינו סרטון ושלחנו לקבוצה המשפחתית שיראו שהוא בסדר". בני זוכר את הסרטון: "צלצלתי לטל, אמא של עמרי, והיא אמרה בבכי שהיא לא יכולה לדבר מרוב התרגשות. אמרתי 'זה בסדר, גם אני בוכה'".

חוויתם במלחמה אובדן של חברים?

עמרי: "של כמה. לא הייתי בהלוויה שלהם ולא בשבעה, אבל כשיצאתי מעזה הלכתי לבקר את המשפחות. בסוף השבוע הראשון שיצאתי ביקרתי בארבעה בתים, כי הבנתי שראוי לבוא ולהגיד 'הכרתי את בנכם והוא חשוב לי'".

בני: "החברים שאיבדנו הולכים איתנו לכל החיים, ולא רק ביום הזיכרון. יש לי חברים מששת הימים שאני לא שוכח, ומתקופת המרדפים בבקעה ומשלום הגליל, שזה נראה כמו אתמול. בזמנו המשפחות לא ידעו מי חי.

"כשנולד הבן שלי, דני, במלחמת יום כיפור, רק אחרי כמה ימים הגעתי למחלקת היולדות בבילינסון. ישבו שם הוריי וכשראו אותי - כאילו פגשו בן אדם שהגיע מהמתים. כמעט הרגו אותי מחיבוקים".

השתניתם במלחמה?

נרי: "יש הבנה לְמה אתה מסוגל, אבל יש גם צד שלילי, הדברים שאליהם נחשפת. מקבלים פרופורציות אחרות. אני מרגיש שאני חי את החיים במלואם ומעריך כל רגע".

עמרי: "זה שינה את התפיסה שלעולם לא נוכל להוריד רגל מהגז ולהשלות שהכל בסדר. תמיד נצטרך להיות דרוכים, כי רוצים להשמידנו. אני מבין שאני חלק ולא רוצה לברוח, ולכן אמשיך לעשות מילואים גם אם לא אסכים לכל דבר, וראוי שכל מי שנמצא כאן ייתן כתף. זה חידד את השייכות ואת ההבנה שאם אין אני לי, מי לי".

נרי: "חברים אמרו 'אנחנו נכנסים לעזה עד שאחינו חוזרים'. אין אחדות גדולה מזו, אבל השחיקה מציפה שאלות - מה נותנים לי בחזרה? או אם חייל השתחרר בגלל בעיה נפשית, מה הוא יקבל? אתה מסתכל לצדדים ומגלה שנשארת לבד".

"האלונקה כבדה"

בני עשה מילואים עד לפני חמש שנים, בלי להתחשבן. "באירועים חברתיים ידעתי מי עושה ומי לא, והרוב לא עשה", הוא מספר. "פעם איזה אמן שאל 'יש עוד דבר כזה?'. איפה הוא חי? השתחררתי מהצבא בגיל 49 כאלוף־משנה והמשכתי לעשות מילואים. זה כבוד וזכות, השתייכות למועדון מכובד שלא מותנית בדבר. עושים. נקודה".

נרי לאביו: "זה ההבדל בין המלחמה שלנו לשלכם. גם אצלנו, אחרי שלושה חודשים כולם הגיעו. במלחמות קצרות אין שחיקה, אבל במאמץ מלחמתי כזה אתה אומר שהאלונקה כבדה וצריך מישהו נוסף מתחת".

עמרי בדיוק סיים סבב מילואים והמריא לטיול בחו"ל. לנרי כבר יש צו קרוב. המלחמה, עושה רושם, נשארת. "המלחמה הזו היא ציון דרך", בני אומר. "גמרנו להקים מדינה ואנחנו הולכים לעידן שבו צריך חזון אחר, אתגרים חדשים, תוכנית מקורית, ובעיקר - להבין למה אנחנו כאן".