ההתנגדות למינוי זיני היא חלק מהקונספציה

דרך שני מחדלים עובר קו ישר אחד: המכנה המשותף בין ליקוי המאורות שהוביל אותנו באוקטובר 1973 למלחמת יום הכיפורים לבין ליקוי המאורות שהביא עלינו באוקטובר 2023 טבח נורא, הוא אותו קיבעון מחשבתי, שאפיין בחודשים האחרונים גם את מקהלת המתנגדים למינויו של דוד זיני לראשות השב"כ.

לא מיותר לציין זאת עכשיו, ערב יום הכיפורים תשפ"ו, כי ההתנגדות למינוי זיני מגלמת אותה רעה חולה שהכשילה אותנו בשני האוקטוברים. אין בה רציונל ושכל ישר, או נכונות לבחון מחדש דברים. יש בה היצמדות לאמונה כמעט עיוורת, לצד קושי עצום, רגשי, להשתחרר מהשקפה ודעה קדומה ולבחון דברים בעין מקצועית, מרוחקת מעט. וגם המון אמוציות והתכנסות סביב "מדורת השבט", ובעיקר - היעדר נכונות לצאת מהקופסה.

ה"קונספציה", כדרך וכתפיסת עולם, אינה פסולה. הבעיה מתחילה במי שנשבה על ידה. קונספציות ששינו מצב צבירה והפכו מהערכה ודרך לדת ולאמונה, ואף למשיחיות, הן סכנה אמיתית, וההתנגדות לזיני, גם אחרי שעבר את אישורה של "ועדת גרוניס", היא בדיוק כזאת.

היא פחות אישית, ונובעת בעיקר מפחד קמאי ממי שצמח בערוגה ה"לא נכונה". זיני מתויג, מואשם או נחשד בכל מה שישראל הראשונה, "הלבנה", מתעבת או מרוחקת ממנו: "משיחיסט", "מתנחל" (מהגולן), "ימני", "חרד"לי", מאמין, שומר מצוות, ו"אנטי ממלכתי". הוא בא מסביבה ברוכת ילדים ורבנים (בנו של רב ואב ל־11), אשדודי, בן עדות המזרח, וכבר כונה בארסיות "ראש השב"כ לממלכת יהודה".

מתנגדי המינוי כלל אינם מוכנים להביא בחשבון אפשרות שזיני לא רק מתאים מקצועית לתפקיד, אלא שהוא אף עשוי להיות האיש שינער סוף־סוף את השב"כ מהקיבעון שמנע ממנו לערער מודיעינית את קונספציית "חמאס מורתע".

הם מתעלמים מהרקורד המצוין שלו שכולל שורה ארוכה של תפקידי פיקוד קרביים - מסיירת מטכ"ל, דרך גולני, יחידת אגוז, פיקוד על חטיבת אלכסנדרוני, שיקום גדוד 51 הפגוע מאוד במלחמת לבנון השנייה, הקמת חטיבת הקומנדו ומפקדה הראשון, ועוד. פקודיו ועמיתיו בצה"ל מתארים את תפקודו ללא דופי והרבה מעבר לכך: אינטליגנטי, חכם, איש עבודה, ישר כסרגל, למדן וקפדן, שחירף את נפשו למען כולנו בשדות הקרב והוכיח יכולות ניהול של מערכות גדולות; ובעיקר - מנותק מאינטריגות, ואינו חייב דבר לאיש.

גם משיחי וגם רציונלי

האם ייתכן שאדם כזה יהיה גם "משיחיסט" וגם רציונלי? בן־גוריון, למשל, העיד על עצמו יותר מפעם אחת שהיה כזה. הוא אף הבהיר שתחילה הוא יהודי, ורק אחר כך ישראלי, וש"מדינת ישראל היא מכשיר הגשמה של החזון המשיחי". למען האמת, ברובנו קיימת השניות הזאת, כמו בזיני. אז מה? גם קרבתו למוסדות "הר המור", ו"בני דוד" שבעלי, ות"ת מורשה, אינה פוסלת אותו. אם כבר אז ההפך: בניגוד לתדמיתם, בציונות הדתית המוסדות הללו הם דווקא סמל לממלכתיות, וציות לחוק ולממלכה, ובניגוד לרמיזות המכוערות: "למי יציית זיני - למלך, או לממלכה?" הוא הוכיח בעבר שהוא ממלכתי ומקבל מרות, גם כאשר השקפותיו הפרטיות שונות.

לעומת זאת, הביקורת הצבועה על "ממלכתיותו" מגיעה מאותם חוגים שכמעט פירקו את צה"ל מרוב "ממלכתיות", בקריאה לסרבנות - סליחה, לאי־התנדבות; מאלה שחשים כנראה ש"הממלכתיות" ו"המדינה" זה הם.

הטלת הספק הצבועה בממלכתיות של זיני מגיעה מאותם חוגים שכמעט פירקו את צה"ל מרוב "ממלכתיות" בקריאה לסרבנות, מאלה שגורסים ש"הממלכתיות והמדינה זה אנחנו"

ספק, למשל, אם ראש השב"כ לשעבר עמי איילון, שרק באביב האחרון תיאר "דגל שחור, המחייב אותנו שלא לציית", ואף קרא ל"מרי אזרחי לא אלים", הוא האיש הראוי לחשוד בזיני בהיעדר ממלכתיות. איילון, לשעבר מפקד חיל הים, "הוצנח" גם הוא מבחוץ, כדי לשקם את השב"כ לאחר רצח רבין, בדיוק כפי שנתניהו עושה עתה עם זיני, בעקבות כישלון השב"כ וראשו היוצא, רונן בר, ב־7 באוקטובר.

קשוט עצמך תחילה

כשאיילון מגדיר את זיני (בכתבה ב־ i24NEWS) כ"סכנה קיומית לזהות הליברלית של מדינת ישראל", הוא חושף מבלי משים את הבטן הרכה של מתנגדי המינוי: ממלכתיות על־ תנאי. חלקם נמנים או נמנו עם כת "משיחי השלום", שלום כמעט בכל מחיר, גם כאשר המחיר מסכן אותנו. נדב ארגמן, עוד ראש שב"כ לשעבר שמתנגד למינוי זיני, גיבה בימי הרפורמה המשפטית אי־התייצבות למילואים. "אחים לנשק", אף הם ממתנגדי זיני, התגאו באותם ימים בחתימותיהם של 10,000 חיילים ו־1,194 אנשי חיל האוויר שהודיעו שלא יתייצבו אם חקיקת הרפורמה תושלם. והם שיסבירו לנו עתה מי "מסוכן לדמוקרטיה" ומיהו ממלכתי?

דווקא זיני, שהרקורד המקצועי שלו הוא ללא רבב, בדיוק כמו איילון שבא מבחוץ, עשוי להבריא את השב"כ; לדעת להבחין בין הטוב הרב שיש בארגון ובשורותיו לבין עשבים מזיקים שיש לנכש משם, הן ברמת התובנות והן ברמת התפקוד והיכולות, כדי לייצר ארגון מקצועי ואמין יותר, ופוליטי הרבה פחות. ארגון ממלכתי באמת, שמקבל את מרות הממלכה. 

אלא שערב יום הכיפורים תשפ"ו, כששני האוקטוברים נפגשים שוב, מתנגדי זיני שבויים בקיבעון מאותו "אזור חיוג" שהפיל אותנו כבר פעמיים. חלקם כלל אינם מנסים להסתיר שהחשש האמיתי שלהם הוא מפני נפילת ההגמוניה במוקדי הכוח הביצועיים של המדינה לידי מי שלא נוצק בדמותם.