ימים של מחנק בגרון - ככה לא נראה השפל, ככה נראית תקווה

אני כותבת את המילים האלה כשאני יושבת על הכביש ברחוב עזה 35 בירושלים, מחוץ לביתו של ראש הממשלה, שהוא האדם היחיד שיכול וצריך לקבל את ההחלטה המוסרית, הצודקת והנכונה - לעצור את המלחמה, להחזיר את החטופים ולסיים את הסיוט הזה כבר.

בערב שישי, בקור הירושלמי, משפחות שכולות, משפחות חטופים ואימהות ללוחמים שלא מצליחות לישון בלילה מרוב דאגה נפגשות בחרדה מול בית ראש הממשלה, במקום לאכול ארוחת שישי עם המשפחה.

אני יושבת שם ותוהה - האם ככה נראה השפל? האם זהו המקום הכי נמוך שנגיע אליו כחברה, או שלבור הזה יש עוד תחתית עמוקה יותר. אלה משפחות שכבר אין להן מה להפסיד, משפחות שהבינו שאין שם אף אחד שמקשיב להן. משפחות אשר מתחננות שיחזירו להן את האהובים שלהן מהשבי ומהקרב.

אבל אז הבנתי - ככה לא נראה השפל, ככה נראית תקווה. ככה נראית אהבה. ככה נראים אנשים שנלחמים את המלחמה הכי צודקת בעולם. ככה נראים אנשים שלא מוכנים להמשיך באותה דרך.

השבוע ציינו את ראש השנה. אני לא מרגישה שזאת שנה חדשה, ובטח שלא מרגישה כי יש מה לחגוג. עדיין לא.

גם בחג הזה יש יותר מדי אלמנות, יותר מדי יתומים, יותר מדי אימהות ואבות שהאהובים שלהם כבר לא ישובו. שהלב שלהם יהיה שבור לנצח. שצריכים ללמוד לחיות מחדש. כי גם אני מנסה ללמוד לחיות מחדש, אחרי שהפכתי יתומה. אני עדיין לא מאמינה שכל זה קרה, שכבשו לי את הקיבוץ, שרצחו את ההורים שלי, שחטפו את אבא שלי וכבר שנתיים שהוא עדיין שם. איך יכול להיות שהאהובים שלנו עדיין בעזה?

אלה רגעים שבהם התסכול חזק מכל, ואלה רגעים של עצב. והימים שלפני החג תמיד הכי עצובים. אלה ימים של מחנק בגרון, ימים שאין אוויר, שאני רק רוצה לברוח, שאני רק רוצה את ההורים שלי.

די! עברה עוד שנה. בעוד פחות מחודש נציין שנתיים למלחמה הנוראה הזו. הזמן לעצור היה מזמן, וצריך לעצור גם עכשיו. ביבי, די, תפסיק. אני קוראת לך שוב, מכאן, בפעם המי יודע כמה - עצור את המלחמה. פעל להסכם שיחזיר את כל החטופים והחטופה הביתה.

עם ישראל צריך הסכם, עם ישראל צריך שהמלחמה הזו תיגמר, עם ישראל צריך ורוצה להתחיל לשקם ולהתחיל מחדש - יחד עם השנה החדשה. ועד שכולם יחזרו, אני מבקשת מכם - תחזיקו איתנו את התקווה, כי לפעמים קשה מדי להחזיק את התקווה הזאת לבד.

הכותבת היא בתם של איילת גודארד, שנרצחה ב־7.10 בקיבוץ בארי, ושל החלל החטוף מני גודארד