הנקודה היהודית התעוררה: מהמנהרות החשוכות לרחובות תל אביב

ערב ראש השנה תשפ"ו, כשלמלחמה ימלאו עוד מעט שנתיים, עוד ועוד יהודים מתמסרים לשתי הבריתות היהודיות הידועות: "ברית הגורל" ו"ברית הייעוד".

הן הפכו מאז המלחמה לחלק מהזהות היהודית של רובנו. בעברית מובנת ומדוברת מעט יותר ניתן לומר שהמלחמה הקשה והמתמשכת, שהיו לה השלכות רבות, עשתה עוד משהו: היא החזירה לרבים מאיתנו את הצבע היהודי לפנים; וכיום ה"צבע" הזה נוכח במיינסטרים הישראלי יותר מאשר לפני המלחמה.

הגורל היהודי שזימן לנו הטבח, לצד מלחמה וסופות רעות של אנטישמיות בריכוזים יהודיים בכל רחבי העולם, הפך רבים מאיתנו ליהודים גאים יותר, שרואים ביהדותם עוגן יציב ובעל ערך, ומכירים בערכה ובמקומה של היהדות בחייהם האישיים וביחסיהם עם אלוקים.

המודעות לכך תפסה את רובנו במקום הכי נמוך בעולם, אחרי הטבח, והגיעה עד, ואולי מתוך, המנהרות החשוכות, שבהן הנאצים החדשים ניסו להמיר את דת חטופיהם ולאסלם אותם. קית סיגל החל בתגובה לקרוא פעמיים ביום "שמע ישראל" ולברך את ברכת "המוציא לחם מן הארץ"; ירדן ביבס הבהיר לחוטפיו שנולד כיהודי וימות כיהודי. אגם ברגר דחתה את דרישת חוטפיה לבשל בשבת, צמה ביום הכיפורים ונשבעה לעצמה ולעמה: "דרך אמונה בחרתי". חברתה לירי אלבג, שאף אותה ניסו לאסלאם, שיחזרה בציורי מחברת את ההגדה של פסח, כי אסור היה לכתוב טקסט.

מה אלה אם לא גלגולים מודרניים, בשינוי זמן ונסיבות, של הסיפור על ר' אמנון ממגנצא שחי לפני כאלף שנה. על פי המסורת, רגעים לפני מותו חיבר ר' אמנון את פיוטו הידוע "ונתנה תוקף", המוכר לנו מתפילות ראש השנה, כשהוא שכוב על מיטתו בבית הכנסת, כרות אצבעות ידיו ורגליו, אחרי שההגמון שניסה לכפות עליו להמיר את דתו הורה לכרות אותן.

לא רק אחים אנחנו

בשמחת תורה לפני כשנתיים לא רק מדינת ישראל הותקפה, אלא העם היהודי והיהדות בכל רחבי העולם. והוא השיב מלחמה. הציבור בישראל, הריכוז היהודי הגדול בעולם, נירמל את מה שאך לפני שנים אחדות נחשב בעיני "הנאורות" עניין חשוך וכמעט בלתי נסלח: קריאת "שמע ישראל", רגע לפני היציאה לקרב, כשהיא משולבת בתפילה לניצחון על האויב ובתפילה נגד "אויב המנאץ שמך', וזו רק דוגמה אחת. אויבינו הזכירו לנו שאנו לא רק אחים, אלא גם יהודים.

עמוס עוז קבע פעם בפסקנות שמדינה אינה יכולה להיות יהודית, כשם שכיסא או אוטובוס לא יכולים להיות יהודיים. הוא ודאי לא התכוון רק לדקדק איתנו לשונית, אבל הוא טעה, וטעותו רק גדלה. רוב הציבור היהודי בארץ שואב את קוד ההתנהגות שלו, גם בתחום הציבורי וגם במרחב הפרטי – במודע ושלא במודע – מהתנ"ך, ומהמשנה, ומהתלמוד ומעוד אוצרות יהודיים.

ההתעוררות של השנתיים האחרונות היא דתית־זהותית וגם לאומית, והיא חוצה מפלגות ומחנות פוליטיים. רבים שבמשך שנים התכחשו לכך שהציונות היא חוטר מגזע היהדות, או שהעדיפו להתעלם מכך, מבינים זאת עכשיו, חדלו להסתיר זאת, ונאחזים מחדש בשורש.

המסורתיות הפכה למיינסטרים

ממש ערב המלחמה, בימים הנוראים לפני כשנתיים, היו אלה פרנסי העיר תל אביב, שבהתקף "נאורות" חסר פשר אסרו לקיים בהפרדה, ברחוב, את תפילת "כל נדרי" בליל כיפור. השנה ניסה בית ספר תיכון בעיר למנוע מתלמידיו להניח תפילין, ורעש גדול קם. עיריית תל אביב ניסתה לחייב חוזית בתי כנסת בעיר שיושבים על קרקע עירונית "לספק שירותי דת ללא הבדלי מין ואמונה", מה שהיה משמיט מתחת לרגליהם את כל אופיים האורתודוכסי.

היומרה הזאת להכתיב לאורתודוכסיה הדתית להפסיק להיות כזאת, במקום לייצר חלופות אחרות למי שמעוניין בכך, היא כמובן אנטי פלורליזם ואנטי ליברליות במירעם, והציבור היהודי בארץ מבין זאת טוב יותר אחרי המלחמה. רובו רואה עתה ביהדות הישנה את הנורמליות החדשה, או כפי שהסביר לאחרונה הרב חיים נבון: זהו נס המסורתיות שהפכה למיינסטרים הישראלי, בעוד ש"בכל העולם המערבי הזהות מתפוגגת והאמונה הדתית דועכת".

זו אינה הדתה. ב"מדינה היהודית, היא מדינת ישראל" נפתחים מדי בוקר שידורי קול ישראל ב"שמע ישראל" וב"ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך...". זו גם אינה אופנה או פולקלור חולף: סידור התפילה היהודי ופרשת השבוע, ופסח שאנו נמנעים בו מחמץ, ותפילות רה"ש ויוה"כ ממחזורי החג, ותקיעות השופר, ועוד הם חלק ממחזור החיים ומהדנ"א היהודי, כמו גם מפעלי חסד והתנדבות ועזרה הדדית, וסולידריות וערבות הדדית, ששוברים שיאים מאז המלחמה. על פי סקר של אוניברסיטת רייכמן, יותר יהודים (31%) מדווחים כיום שאמונתם באלוקים התחזקה, ושיעור דומה מספרים שזיקתם למסורת היהודית התעצמה. זו "הנקודה היהודית"!

"בנשמת היהודי", כתב אלתרמן לפני שנים רבות בטור השביעי שלו, "מחכה ליומה נקודה יהודית". יכול היהודי בעליל להיות בור או משכיל, פיקח או כסיל, ויכול הוא להיות צר או ידיד - אבל אין הוא יכול יהודי להיות בלי נקודה יהודית".