בבניין אחד, ברחוב ירושלים 45 בבת-ים, מצא הטיל האיראני את סיפור הפסיפס הישראלי כולו. התגוררו בו ניצולי שואה, לצד צברים צעירים. זוג צעיר שמשרת במילואים, לצד משפחה חרדית מרובת ילדים. חילונים למהדרין לצד כיפות סרוגות. ואפילו משפחה מאוקראינה עם שלושה ילדים קטנים, שעוד לא הספיקו להכיר את המסעדות הטובות בעיר, לצד בת ימים שבילו יום יום בחוף הסלע או בבורקס בכיכר המצבה.
ניסיונות החילוץ בניין בבת ים שנפגע מהטיל האיראני // ואדים אקשן
הם באו ממקומות שונים, דיברו שפות אחרות, אבל חלמו את אותו החלום בדיוק: לגור ביחד, בשקט ובשמחה, כחלק מהפסיפס שאפשרי רק בישראל.
ותראו כמה סמלי: האויבים שלנו, אלא ששיגרו את הטיל הזה במכוון כלפי מגדל מגורים של אוכלוסייה, שיגרו את הטיל שלהם לבניין שניצב בצומת הרחובות ירושלים, ושלמה בן יוסף.
ירושלים היא הדגל שאויבינו לא יוכלו לקפל, ושלמה בן יוסף - הוא הוצא להורג לפני הקמת המדינה כי ביקש לנקום את מותם של תשעה יהודים בארץ ישראל בפעולות טרור, שביצעו אבותיהם של אלה ששיגרו את הטיל הזה.
תשעה יהודים נרצחו אז, בתקופת שלמה בן יוסף. ותשעה בת-ימים נרצחו כיום, ברחוב שקרוי על שמו.
מה שהשתנה בינתיים, זה היכולת שלנו להגן על עצמנו - בכוחות עצמנו. כמה ימים לאחר האירוע, שהותיר בלב העיר את אתר ההרס הגדול ביותר שהיה אי פעם במדינת ישראל, התכנסנו בבתי הכנסת לתפילת השבת.
בכל רחבי העולם היהודי שרו כמונו את המזמור הידוע ״לכה דודי״, ואמרו את המילים: התנערי, מעפר קומי. בזמן שאמרנו את המילים הללו חשבנו על האחים והאחיות שלנו שאיבדו באירוע את חייהם - מספר ההרוגים הגדול ביותר בכל אירועי עם כלביא. חשבנו על הפצועים שיצאו מ-120 בניינים הרוסים כשהם מכוסים עפר ואבק וחולצו. וחשבנו על האלפים שאין להם למעשה עד היום קורת גג קבועה.
אבל באותה הנשימה המשכנו את מילות המזמור: ״לבשי בגדי תפארתך עמי״. ואז חשבנו גם על התפארה והעוצמה האדירה שגילינו בזמן האירוע בעם שלנו. על הערבות ההדדית הגדולה כל כך שמייחדת אותנו. ועל הבערה הפנימית שמובילה אותנו לתת את התשובה הנכונה לאויבינו: להסתער על המשימה לשיקום השכונה, ולהחזיר אותה בלוחות הזמנים הכי מהירים שהיו במדינת ישראל להיות שכונה טובה יותר, צפופה פחות, ועם הרבה זוגות צעירים, ועולים חדשים, וילדים שיצחקו וירוצו בפארק החדש ובבית הספר שהחלטנו לבנות על אתר ההרס.
כבר בימים הראשונים הבנו שהמשימה האמיתית היא לא להתמקד רק בשיקום הבנייני, בבטון ובברזל - אלא לתת את הדגש בעיקר על השיקום הקהילתי. לוודא שהתושבים מצליחים לחזור ולשמר את חיי הקהילה והחברה, ולא נאלצים לעבור ממקום מגורים אחד לשני שוב ושוב.
חלק גדול מהמפונים הם עולים חדשים. זו הפעם השלישית שהם נאלצים לעזוב מקום מגורים בכפיה. הפעם הראשונה היתה לפני אלפיים שנה, כשהמשפחה המורחבת של כולנו - עם ישראל - נאלצה לנדוד שוב ושוב עד שהגענו לארץ המובטחת, לארץ ישראל.
הפעם השניה היתה כשהם עצמם נאלצו לעזוב את מקום מולדתם - פעמים רבות בשל אנטישמיות - כדי להגיע למולדת של כולנו, כאן במדינת ישראל.
והפעם השלישית היתה כשהטיל האיראני כפה עליהם שוב לעזוב את הבית ולנדוד. לכן המשימה העיקרית שלנו זה לוודא שהשיקום יהיה מהיר, וייתן את התשובה הציונית הנכונה לאויבים שניסו לגרום לנו לקפל את הדגל - אותו דגל שהודפס באורך חסר תקדים של עשרות מטרים, ומונף היום בגאון מעל אתר ההרס שיהפוך לאתר של תקומה.
לכן בעוד זמן קצר, בבניין אחד ברחוב ירושלים 45 בבת-ים, האויבים שלנו יפגשו בקרוב שוב את הפסיפס הישראלי: כי עוד יחזרו לפה בהקדם קשישים לצד זוגות צעירים, משפחות ותיקות לצד עולים חדשים. והרבה מאד ילדים צוחקים. כי הבניין הזה, וכל אלו שסביבו, ייבנו מחדש בדיוק כמו הרוח שלנו: רבים יותר, גבוהים יותר, ובעיקר חזקים הרבה יותר.
שנה טובה ומתוקה יותר לכולנו.
