יום הולדת שני של דמעות שחונקות את הגרון

היום, 16 בספטמבר, יוסי היה אמור לחגוג יום הולדת חמישים וחמש. הוא כנראה היה מתחיל את היום שלו בחיוך ענק ושירים של הבנות ושלי, ממשיך בגלישה, ומציין כמו בכל שנה - כמה טוב לו. כמה מזל יש לנו שיש לנו אותנו.

אבל זה כבר יום ההולדת השני שלא נחגוג ליוסי. יום הולדת שני של דמעות שחונקות את הגרון, געגוע ותחושת החמצה קשה מנשוא.

יוסי, שנחטף מביתנו בבארי ב־7 באוקטובר יחד עם אופיר אנגל - בן זוגה של הבת שלנו יובל - עדיין לא חזר. יוסי שלנו נחטף מול עינינו, ולאחר ששרד תשעים ושישה ימים ארוכים בשבי - נרצח בעקבות הלחץ הצבאי שהופעל בסמוך למקום בו הוחזק - גופתו נותרה בידי חמאס בעזה.

יוסי נולד בשנת 1970, בן לחנה ולרצון ז"ל, אח לאסנת, אלי, שרון והילה. הוא היה בן מסור ואח דואג, כזה שתמיד חשב על האחרים לפני עצמו. בנינו יחד חיים מלאים, יוסי היה אב מסור ליובל, אופיר ואורן. בשנת 2005 עברנו לגור בקיבוץ בארי, שם הקמנו בית חם ומשפחה. הקיבוץ הפך לבית השני של יוסי, ובו פרחה האישיות החמה, הנדיבה והצנועה שלו.

יוסי היה איש של אנשים. בבית הכנסת בבארי הפך לדמות מרכזית - מדי שישי היה מגיע עם בנותינו, מגיש יין לנוכחים, דואג למניין, מסייע בארגון החגים. הכול מתוך אהבה אמיתית למסורת ולחיבור לקהילה. זמן קצר לפני 7 באוקטובר הוא אפילו התרגש ושמח להודיע בבית כי עומד להחליף את רחל, האישה שניהלה את בית הכנסת, מתוך רצון "לתת לה לקטוף את פירות ההצלחה".

אהב את החיים

אהבת החיים של יוסי ניכרה בכל פרט: ספורט אתגרי, טיולים, טיפוס וגלישת צוקים, ובעיקר - הים. כמעט מדי שבת היה קם מוקדם, לוקח את הגלשן, ולפעמים גם את הבנות שנדבקו ממנו בחיידק הגלישה. כדורגל היה תשוקה נוספת - מכבי תל אביב, ריאל מדריד ומנצ'סטר יונייטד ליוו אותו מאז ומתמיד.

גם מקצועית היה עוגן. יוסי הצטרף לדפוס בארי כעובד במכונות ובהמשך מילא תפקידים רבים עד שהפך לחלק מהנהלת המקום. בשנים האחרונות שימש כמנהל הביטחון והבטיחות של המפעל, תפקיד שביצע במסירות ובמקצועיות.

אבל מעל הכל - המשפחה. יוסי היה האב הכי אוהב, הבעל הכי תומך, איש של חיבוק, של טוב, לב אחד גדול. הוא היה גם בן מסור ואח דואג, מחבק את כולם, מחבר בין כולם בשקט שלו ובענווה שלו. יוסי הקרין חום ושמחת חיים על כל מי שסבב אותו - חברים, שכנים, עמיתים.

אור בחשכה

גם בשבי, כך סיפרו לנו מי ששהו לצידו ושוחררו, יוסי המשיך להיות מי שהוא - מפיץ אור, נותן כוח לאחרים, נשאר האדם הטוב והחזק, גם ברגעים הבלתי אפשריים.

היום, כשהוא איננו, הגעגוע אליו חותך את הלב שלי בכל נשימה. החיוך שלו חסר לי בכל תמונה, קולו חסר בכל שיחה, ונוכחותו חסרה בכל רגע. הבית מרגיש ריק, ובתוך כל החום שנשאר ממנו - שוכן חלל שחור, כאב שאין לו מזור.

אבל לצד הכאב יש גם אור. יוסי ממשיך ללוות אותנו בכל תפילה בבית הכנסת בבארי, בכל גל בים, ובכל חיבוק. הזיכרון שלו מתעקש להישאר חי, גדול יותר מהמוות.

אני מאמינה שיגיע היום שיוסי שלי יובא לקבורה. אדם של לב, אהבה ואמונה. אבא מסור ובן זוג תומך ואוהב. רק אז נוכל להתחיל ולנסות להשתקם, וגם העם כולו.

וכפי שרחש הרוח לאורך הים - גם כשהגלים סוערים והמרחק גדול, יש אור שמוביל אותנו הביתה. כך יוסי, תמיד איתנו, בלב, בנפש, בכל נשימה של החיים שלנו.

יוסי שלנו. איש של שלום. עוגן של בית ומשפחה. יהי זכרו ברוך.