לפני 709 ימים נחטפתי מהבית שלי לעזה עם נעם אח שלי ועם כרמל גת. המחבלים שהחזיקו בנו בשבי התעללו בנו וניסו להפחיד אותנו כל הזמן. הדבר הכי מפחיד, יותר מכל כאב פיזי, היה שאמרו לנו שלא רוצים אותנו בישראל. שלאף אחד לא אכפת שאנחנו שם. מה שהכי חיזק אותי היה שלא הייתי שם לבד שהם היו איתי שם.
כשחזרתי גיליתי שאמא שלי נרצחה, ושאבא שלי נעדר ושלא יודעים אם הוא בחיים או לא. החזקתי תקווה שהוא חי, וביום ה-208 למלחמה גיליתי שגם אבא שלי נרצח בשבעה באוקטובר, ואז נחטף. קשה לתאר במילים את הכאב שהולך איתי מהרגע שהבנתי שאיבדתי את שני ההורים שלי.
ביום ה-331 למלחמה קמתי לבשורה שכרמל גת נרצחה בשבי. כרמל יכלה להיות כאן איתנו, בחיים, אם העסקה הייתה קורית בזמן.
החיים שלי השתנו לגמרי מאז השביעי. חלק מהדברים כבר אי אפשר לשנות, אבל להחזיר את אבא שלי לקבורה שכל כך מגיעה לו עוד אפשר!
גם החטופים החללים חייבים לחזור כדי שנוכל לסגור מעגל, כדי שנצליח כולנו להשתקם מאותו יום, כדי שאצליח לחזור לחיים שלי ולהיות ילדה. הם צריכים לחזור עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מידי. ילדה לא צריכה להתחנן שיחזירו את הגופה של אבא שלה!
והחטופים החיים, כל כך חשוב לי להגיד לכם: אל תאמינו למה שהמחבלים אומרים לכם! אנחנו רוצים אתכם, כל העם מחכה לכם. אנחנו נלחמים כדי שתחזרו. כולנו רוצים אתכם כאן!
תחזיקו מעמד.
השבעה באוקטובר חייב להיגמר כבר.
כולם חייבים לחזור. בעסקה, עכשיו!