האיש שנידון למוות למצרים, ישב בכלא בבאר שבע ופועל למען ישראל

הוא נמלט לישראל אחרי שנידון למוות במצרים, מאז חלפו יותר מעשרים וחמש שנה, אבל המדינה שכלאה אותו והצילה את חייו נמצאת עמוק בליבו של מג'יד אל שאפי. בכל העולם הוא פועל להגן עליה. בשבוע האחרון ביקר בישראל כדי לעמוד מקרוב על מצב הדרוזים בסוריה ובגולן, בראיון בלעדי ל"ישראל היום", הוא מתאר זוועות ששמע על הנעשה בסוריה, מותח ביקורת חריפה על שתיקת המערב, ומדבר בגלוי על האחריות של ישראל כלפי מיעוטים באזור.

אל שאפי נולד וגדל במצריים, שם הפך לאקטיביסט מוכר למען זכויות נוצרים ומיעוטים. פעילותו הובילה למעצר ולעינויים. “נעצרתי, עינו אותי. הסתתרתי אצל הבדואים ואז גנבתי אופנוע ים וחציתי את הגבול לאילת. חציתי בין שתי ספינות – מצרית וישראלית – שעמדו זו מול זו. ידעתי שאם יירו בי, הן יירו אחת על השנייה”.

לאחר שנעצר בישראל, שהה יותר משנה בכלא באר שבע עד שהוכרז כפליט. “חייתי בפסגת זאב שנה. שלוש מדינות קיבלו אותי כפליט ובחרתי בקנדה. לא חשבתי אז על מזג האוויר, ואני עוד מצחקק על זה עד היום,” הוא מספר. אל שפאי פועל בעולם למען ישראל וזכויות המיעוטים, בביקורו הנוכחי פגש פצועים סוריים בבית החולים זיו בצפת ואת הורי הילדים, שנרצחו מרקטת החיזבאללה במגד'ל שאמס, שם חנך גן שהוקם במקום.

“שמעתי בבית החולים סיפורים על צעירים דרוזים ונוצרים שנאנסו, עונו ונהרגו. אנשים שנורו והושלכו ממרפסות. זה מזכיר לי את ימי דאע"ש בעיראק מול היזידים. זה אותו ארגון, אותה אידיאולוגיה. ראיתי פצועים עם ידיים ורגליים שנקטעו בפצצות מאיראן וטורקיה. שמעתי שמרעיבים את האנשים בסווידא כדי שייכנעו",הוא מתאר ומותח ביקורת על המערב, "“הם לא מבינים שהסרת הסנקציות מסוריה בלי תנאים זו בגידה. טראמפ לחץ יד לא-שרע פושע מלחמה עם דם אמריקאי על הידיים. השקט  שלהם הוא צביעות. הסורים בבתי החולים מעריכים את ישראל יותר ממה שאפשר לדמיין, אבל מאוכזבים מהעמדה האמריקאית והאירופית”.

אל שאפי מאמין שלישראל יש מחויבות מוסרית לפעול, "ישראל צריכה להגן על המיעוטים, לא רק בגבול אלא גם מחוץ לו. זה החובה של מי ששרד את השואה", הוא אומר, ומסתכל אל העתיד, "בעוד חמש – עשר שנים זה יהיה הגבול הכי מסוכן שישראל תעמוד מולו. מדובר באנשים שנלחמו מול האיראנים, הרוסים. האם אתה יכול לסמוך על הסרטן שישמור עלייך בחיים?", הוא אומר ומתייחס לא-שרע, מנהיג סוריה שממנו הוא חושש מאוד, "ישראל חייבת ברית עם המיעוטים בסוריה. ובהם הדרוזים. הם יכולים לשמור על האדמה שלהם ולהיות הקו שמגן על ישראל".

אל- שאפי ביקר בגבול הסורי, נפגש גם עם קצינים ישראליים שסיפרו לו על הפעולות של ישראל מעבר לגבול. הקמת בתי החולים לסונים ודרוזים. "אפילו שצה"ל פגע בטעות בצינור מים, הוא שילם כסף ותיקן אותו כדי שלאוכלוסייה יהיו מים. זה צבא שעוזר לאנשים למרות שהוא יודע שיום אחד הם יפנו נגדו. אין צבא כזה בעולם. גם אם הוא לא חף מטעויות. אבל לא מסבירים בעולם כמה ישראל עוזרת כבר למיעוטים. כולם יוצאים להפגין על עזה. לא ראית בעולם אף אחד שיצא להפגין למעט הדרוזים והנוצרים שנטבחים".

השבוע כשביקר במג'דל שאמס זכה ליחס של כבוד מהמקומיים. "אם אתה מצרי – אתה דרוזי. כי הדת שלנו התחילה במצרים", אמר לו אחד השייחים. "הם מייד התחילו לדבר איתי במבטא מצרי". במקום הוקם פארק הנצחה ל12 הילדים שנרצחו מטיל חיזבאללה. הוא שוחח עם ההורים השכולים והמקומיים והסביר להם את החשיבות בקשר עם ישראל, גם לאלו שאינם מחזיקים באזרחות ישראלית, "שמעתי מהשייחים שישראל עשתה מעט מידי ומאוחר מידי.  יש חוסר הבנה גדול לדרוזים בישראל. הם צריכים להיות מחוברים יותר ולהיות חלק מהעשייה. הסברתי להם שככה העולם עובד. יש אינטרסיים הדדים. גם ישראל צריכה לשתף את הדרוזים בקבלת ההחלטות. ולחזק את הקשר אחרת הם ימשיכו להרגיש תחושת ניתוק".

גם בקנדה כשהוא רואה את ההפגנות למען עזה הוא נדהם ויוצא להגנת ישראל. בראייה שלו גם ישראל שונה בגישה שלה. המלחמה בארגוני הג'יאהד העולמי צריכה להיות זהה.

“גם אם חמאס ייכנע והמנהיגים יחוסלו – האידיאולוגיה תישאר. היא תחזור בשם אחר. כמו בוקו חארם, אל-קאעידה ועוד. אם לא נשנה את התפיסה של הדור הצעיר, המלחמה לא תיגמר. נתנו להם כסף והם השקיעו במנהרות ובנשק, לא בבתי ספר ובתי חולים. צריך פיקוח על כל שקל. אם נותנים כסף לבית חולים אני רוצה לראות אותו. אם מקימים בית ספר אני רוצה לראות אותו ולדעת מה מלמדים בו". לשאלה מי יפקח על כך, יש לו תשובה ברורה מאוד, "אתם סומכים על קאטר שתפקח? הרשות הפלשתינית? מצריים? כולן חלק מהבעיה. ישראל צריכה לפקח".

אל שאפי שנידון למוות במצריים, נכלא ועונה עד שהצליח לברוח לישראל חושש גם מהשלום עם מצריים. "מול מצרים יש הטוב, הרע והמכוער. הטוב הוא השלום שעומד כבר כמעט 50 שנה. הרע הוא השלום הוא בין הממשלות, לא בין העמים. התושב במצריים לא רוצה שלום עם ישראל. והחלק המכוער הוא שאם א-סיסי ( נשיא מצריים ע.א) יפול, והאחים המוסלמים יחזרו לשלטון גם השלום יפול. ועל הגבול עם ישראל יעמוד צבא מצריים שזה צבא חזק עם 4 מיליון חיילים ויש לו גבול משותף עם ישראל. מורסי (אחמד מורסי ע.א) הבריח במנהרות נשק לעזה. המנהרות המשיכו לפעול גם אחריו. צריך לדעת שמצרים לעולם לא תקבל את הפלשתינאים. הם לא רוצים את עזה. המצרים נפגעו מחמאס. בכל מקום שהפלשתינאים הגיעו הם יצרו דרמה. גם בירדן, לבנון וסוריה לא רוצים אותם כי הם עושים בעיות. גם ישראל לא רוצה פלשתינאים שיעברו למצריים ויתחילו להילחם בה מהגבול המצרי".

דבריו של אל שאפי משתלבים עם תמונת מצב עגומה. מאז פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה, מיעוטים כמו הדרוזים, הנוצרים והיזידים הפכו למטרה לארגוני ג’יהאד קיצוניים. האו”ם דיווח על אלפי מקרי רצח ועינויים, אך תגובת הקהילה הבינלאומית מוגבלת. בישראל, פעילות צה"ל ברמת הגולן כללה פרויקטים הומניטריים – בהם טיפול בפצועים סורים – אך המעורבות נשארה מצומצמת מחשש להסלמה. במקביל, היחסים עם מצרים וירדן נשארים קריטיים: שתי המדינות מתנגדות באופן מסורתי לקליטת פלסטינים משטחי עזה, מה שמחזק את תלות ישראל בסטטוס-קוו.

ביקורו של אל שאפי בישראל מהווה תזכורת לכך שמאבק על זכויות אדם במזרח התיכון אינו רק סוגיה מקומית – אלא חלק ממאבק עולמי באידיאולוגיות קיצוניות.