ב־7 באוקטובר לירן איבד את אביו, עומר ז"ל, אבל גם הקבוצה שבה גדל התפרקה. גיא אדמוני ז"ל נרצח באותו יום נורא, אלון שמריז ז"ל נהרג בשוגג מאש כוחותינו בדצמבר 2023 כשניסה להימלט מחוטפיו, ועד היום החבר'ה ממתינים לשובם של התאומים גלי וזיו ברמן.
והיום, במנהרה חשוכה, הם יציינו את יום הולדתם ה־28.
"נולדתי שלושה ימים לפניהם, ותמיד חגגנו יחד", צדיקביץ מספר. "יש תמונות מגיל 4 שאנחנו מחופשים לאינדיאנים ביום ההולדת". יום ההולדת האחרון שחגגו בצוותא היה פחות מחודש לפני שהעולם התהפך על הקבוצה. השבוע, החבר'ה התקשו לשחזר את אותה שמחה רחוקה.
שולחן יום הולדת 28 לגלי וזיו ברמן הוצב בקיבוץ כפר עזה בשכונת דור צעיר // נעמי הירשפלד
"קשה לזכור דברים מהחיים הקודמים", כך מכנה חבר הקבוצה שחר אטינגר את הימים שלפני 7 באוקטובר."אני יכול לומר שהחוסר של זיו וגלי מורגש בכל דבר שאנחנו עושים, אם זה כקבוצה או כיחידים, והוא חלק ממצבו של כל אחד מאיתנו. אנחנו לא יכולים להמשיך את חיינו, וזו לא סיסמה. אתה לא מרגיש שלם".
זיו וגלי ברמן היו מרכז החבורה, מסמרי הערב. "אמנם לא גדלתי איתם, הם גדולים ממני בשנתיים, אבל התחברתי אליהם כשהייתי בכיתה י"א", מספר אור כהן מקיבוץ נחל עוז, שהוא חלק בלתי נפרד מהקבוצה. "אני לא יודע איך נוצר החיבור הראשוני - אבל אתה ישר מתאהב בהם, כי הם אנשים כאלה".
מור שרעבי מקבוצת אשל, שגדל עם הברמנים, מתנדב לאפיין את השניים: "מצחיקים ואוהבי שטויות", הוא מספר. "זיו קצת יותר ליצן, וגלי גם לא ממש בחור רציני במיוחד, אבל יותר מופנם".
"כמה אפשר להתאכזב?"
לפני התקיפה הישראלית בקטאר, עוד היו דיבורים על אפשרות לעסקה ולחצים מצד נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. אבל בחודשים המתישים שחלפו, קבוצת אשל כבר למדה היטב לא להיגרר לאופטימיות מיותרת.
"הכותרות האלה קשות עבורנו", אומר שרעבי. "לשמוע ולהתאכזב ברמה שמייצרת אדישות. אני מדבר בשם עצמי, אבל כל כתבה אני שם בצד ומגן על עצמי. כי כמה אפשר להתאכזב, לחשוב שאולי זה נגמר ובסוף זה לא? אנחנו חיים בפחד, כי חווינו את זה עם אלון שמריז כשביום בהיר אחד, בתוך שגרה נוראה, הודיעו שהוא נהרג. אנחנו יודעים שיש אופציה לעוד שניים כאלה, וזה פחד אלוהים".
כהן מסכים: "אתה כבר לא יודע למה להאמין, אם תהיה בכלל עסקת חטופים ומה נקבל בה. מדרגים את האנשים מי צריך לחזור ומי לא, במקום שזה יהיה כולם יחד ונפסיק את הלוחמה הפסיכולוגית. כל מי שנמצא בשבי חייב לחזור, לא משנה בן כמה הוא ואם יש לו ילדים. כולם שם בסכנת חיים".
"להבריא את העם"
צדיקביץ: "אחרי מה שעברנו, אנחנו אמורים להיות הכי בעד הכרעת חמאס. למרות זאת, אנחנו מבינים את החשיבות והדחיפות בהחזרת החטופים כמה שיותר מהר. לשמוע אנשים שרוצים להכריע כעת, ושבכלל אין להם מושג מה היה ומה עובר עלינו - זה נותן הרגשה שמשהו לא בסדר. רק החזרת החטופים תבריא את העם".
כשגלגלי השיניים עובדים לאט בדרגים הגבוהים, קבוצת אשל מכפר עזה עושה הכל כדי שהאחים ברמן יישארו בתודעה הציבורית. הם מקיימים טורנירי ספורט והופעות, ומקפידים על נוכחות מתמדת ברשתות החברתיות. לפני כחודש עשו יריד במועדון בשדרות רוטשילד בתל אביב, שאליו הגיעו המוני אנשים.
"יש תרומות ויש חשיפה", אומר אטינגר, "כל דבר שיכול להזכיר את השם והפנים שלהם. זה אבסורד מבחינתי שאנחנו כל הזמן צריכים לחשוב על רעיונות יצירתיים שימשכו את תשומת הלב".
לא נדמה לכם לפעמים שדווקא הצעירים, בני גילכם, קצת אדישים?
שרעבי: "לא הייתי אומר שרק השכבה המבוגרת מעורבת. אני רואה גם הרבה צעירים שמשתתפים בפעילות, אבל באופן כללי זה לא מספיק. מצד אחד אתה מרגיש שהעם איתך, ומצד שני היית רוצה חיבוק יותר חזק. ועדיין - זה מקור הכוח של המשפחות.
"ככל שאתה רואה יותר אנשים שאכפת להם, זה מעודד. אז נעשה את כל מה שאפשר כדי להעלות את המודעות ולהנכיח את העובדה שגלי וזיו לא כאן". שוחחנו בזום, והיחיד שהיה בכפר עזה באותן דקות היה כהן, חבר כיתת הכוננות. "להיות כאן זה מוזר בלשון המעטה", הוא שיתף את המשתתפים בהרגשתו.
"תחשוב שהעבודה שלנו ככיתת כוננות היא בין היתר לשמור על פרטיות הדירה של גלי וזיו, והחדרים שמהם נחטפו. יש יותר מדי סקרנים שרוצים לבוא ולהסתכל".
אתם רואים את עצמכם חיים שוב בכפר עזה?
שרעבי: "זו שאלה ששואלים מאז 7 באוקטובר, ואנחנו עונים שמוקדם מדי. צריך לראות מה יהיה עם גלי וזיו ומה יהיה המצב הביטחוני ברצועה. יש עוד זמן להחליט".
היום החבורה תציין את יום ההולדת של התאומים בהצפת הרשתות החברתיות, ואולי גם תמצא זמן לעצור לרגע ולהרים כוסית בתקווה שיום החזרה של השניים יקרה בקרוב, ואיתו יתקדם תהליך הריפוי והשיקום. "הרגע שבו ניפגש שוב יהיה הרגע הכי שמח בחיים שלנו", אטינגר משוכנע, "אין משהו שיוכל להתקרב לזה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו