הירושלמים ידעו שהפיגוע יגיע: הסיבה שצומת רמות נחשב ל"מטרה קלה"

לוי יצחק פש, יעקב פינטו, ישראל מצנר, יוסף דוד, מרדכי שטיינצג ושרה מנדלסון ז"ל נרצחו בפיגוע הקטלני שאירע אתמול (שני) בצומת רמות בירושלים, כאשר שני מחבלים תושבי הכפרים קטנה ואל-קובייבה הנמצאים צפונית-מערבית לירושלים חדרו לעיר דרך פרצה בגדר, הגיעו עם נשקים חמים וקרים למקום ופתחו בירי לעבר תחנות האוטובוס שבו, וכן אל עבר קו אוטובוס מספר 62.

מלבד ששת הנרצחים בפיגוע, שני המחבלים פצעו באורחים שונים 21 ישראלים נוספים, בצומת שראה את אחת הזירות הקשות שידעה הבירה בשנים האחרונות.

אין זו הפעם הראשונה שהצומת וסביבתו עולים לכותרות בשל פיגועי טרור. למעשה, רק בשלוש השנים החולפות התרחשו באזור שלושה פיגועים שונים. כך למשל, בנובמבר 2022 התעוררו תושבי ירושלים למראה תמונות קשות שהגיעו משדרות בן-גוריון. ביציאה מהעיר, קצת אחרי גשר המיתרים הוטמן על-ידי מחבל מטען חבלה שהופעל מרחוק והביא למותם של שניים (אחד במקום ונוסף לאחר מאבק על חייו), והביא לפציעתם של עשרה נוספים.

קצת פחות מחצי שעה לאחר מכן, כשבבירה עוד מנסים להבין את גודל האירוע ביציאה מהעיר, הופעל מרחוק מטען חבלה נוסף שהוטמן בתחנת אוטובוס אחרת - הפעם בצומת רמות.

מטען החבלה שהונח על ידי מחבל רכוב על אופנוע התפוצץ בתחנת האוטובוס שבצומת והביא לפציעתם של שלושה באורח קל. לפני כן, דאג המחבל להצמיד את המטען לבלון גז שבדרך נס לא התפוצץ יחד עמו, ובעצם לא הצליח לגרום לאסון גדול יותר; כחודשיים וחצי לאחר מכן, ביום שישי בחודש פברואר, האיץ מחבל תושב מזרח-ירושלים את רכבו והתנגש במכוון בתחנת אוטובוס מחוץ לשכונה, עת המתינו בה אזרחים רבים. הפיגוע הביא לרציחתם של שלושה, הן במקום והן לאחר מכן, בסמוך לכניסת השבת - כשביניהם שני ילדים בגילי 5 ו-7. לצד זאת, ארבעה נוספים נפצעו.

מהמסוכנים ביותר בירושלים

ברקע לאירועים הקשים באזור בשנים האחרונות, תושבי ירושלים בכלל וצפונה בפרט מלינים כבר שנים ארוכות כי הצומת מהווה "פצצה מתקתקת", או כפי שהעדיפה לקרוא למקום אחת מתושבות צפון העיר ששוחחה עם "ישראל היום" – "זו פרצה קוראת לגנב". מדובר, למעשה, במפרץ שמכיל מספר תחנות אוטובוס בהן עוברים קווי אוטובוס רבים, מעין "תחנה מרכזית" קטנה שמשמשת את תושבי צפון ירושלים ובהם תושבי שכונת רמות עצמה - מהגדולות בישראל.

בשיחתנו אתמול, שעות לאחר הפיגוע, אותה תושבת מתארת: "זה ללא ספק אחד הצמתים המסוכנים ביותר בירושלים. בסוף, הוא מחבר את כל שכונות צפון העיר למרכזה. אני אישית מתה מפחד להגיע לשם, ותמיד אומרת לילדות שלי שיעמדו בצדדים ולא בתחנת האוטובוס עצמה".

כשאני שואל מדוע, היא משיבה ש"99% מהמבקרים שעולים לאוטובוסים לא מדברים בעברית. כלום, אף מילה. כבר שנים שאין שם שום אבטחה בו-בזמן שעוברים שם עשרות קווי אוטובוס - מירושלים ומחוצה לה. תושבי רמות, נווה יעקב, רמת שלמה, הגבעה הצרפתית - כולנו חוששים מזה, בטח כשהאזור מחבר את ירושלים ליהודה ושומרון".

בהמשך דבריה, מציינת התושבת, החרדית בעצמה, כי את הצומת פוקד רוב חרדי מובהק - ומשערת שייתכן שזו הסיבה שנבחר כ"מטרה". פולישוק, חרדי גם הוא ותושב האזור עמו שוחחנו בתחנת האוטובוס בצומת רמות שעות לאחר הפיגוע הקטלני, מחזק את דבריה: "הצומת פה מאוכלס באופן מובהק בחרדים שלא נושאים נשק, וכנראה שהמחבלים מודעים לדבר הזה. אני לא ראיתי פה אף אחד עם נשק. אני מניח שהמחבלים יודעים שיש פה בעיקר חרדים, אז הם באים די בקלות, יורים ובורחים. לכן", הוא מציע, "רצוי שהמקום יהיה מאובטח במשך כל היום על ידי אנשים חמושים". בסיום דבריו מוסיף חיים, מכרו שעומד לצידו, ש"אני עומד פה כל יום, אין פה שום שמירה".

באותם רגעים שוחחנו גם עם אסתר אבירם, שעובדת בשמונה השנים באחרונות בבית ספר שנמצא בסמוך לצומת, אותו היא פוקדת מדי יום בשנים הללו. "אני עוברת פה כל יום, וגם היום הגעתי לפה", היא משחזרת. "לא יכולתי להתקרב כי היה עומס נוראי. בהמשך, הבנתי מה קרה ולצד העצב על הטרגדיה האיומה שקרתה פה, אני בטוחה שאפשר היה למנוע אותה". "איך?", אני שואל. "ראשית, בנקודה הקריטית ביותר שהמדינה שלנו נמצאת בה אין ראש שב"כ", היא משיבה. "חוץ מזה, אף פעם לא רואים פה כוחות ביטחון. כמעט ולא שולחים לכאן משטרה, אני לא יודעת על מה ולמה ההפקרות הזו. אני עוברת דרך גבעת התחמושת, דרך התחנה המרכזית - אין מה להשוות. פה, זה מרגיש כאילו האזור נשכח. זה ללא ספק היה עניין של זמן".

"לא ראיתי אפילו שוטר אחד בקניון ליד"

בהמשך דבריה, מציינת אסתר ומוסיפה שלא מדובר בבעיה נקודתית אלא בדפוס פעולה חוזר. "במרחק קילומטר מאיתנו יש קניון. מעולם, ואתה יכול להקליט אותי, לא ראיתי שם אפילו שוטר אחד. כבן אדם מאמין אני אומרת לעצמי 'הקדוש ברוך-הוא שומר עלינו', אבל אנחנו גם רוצים לראות את כוחות הביטחון שלנו מגנים על הרחובות. אני מקווה שאני לא נותנת כאן רעיונות לאנשים, אבל אולי זה מה שיעיר את כוחות הביטחון, שיתחילו לבדוק מה קורה כאן. בכלל", היא מסכמת, "גם לגבי מי שנמצא כאן – 'כבדהו וחשדהו'. אנחנו אנשים שמאמינים בלחיות יחד. אם אתה רוצה לחיות איתנו, אהלן וסהלן, אם לא - אל תבוא. אחרי השבעה באוקטובר הבנו שאנחנו נרדמים בשמירה. בסופו של דבר, מי שמשלמים על כך אלה אנחנו, בחיינו".

לצד התחושות המורכבות ששררו בתחנת האוטובוס שהספיקה בינתיים לחזור לפעילות, כאילו דבר לא קרה בה לפני שעות ספורות בלבד, יש גם מי שבוחר לפעול, להנציח ולחבר בתוך הכאוס שמרגיש כל כך ירושלמי, שאף פעם אי-אפשר להתרגל אליו באמת. כך למשל, באותו הערב נתקלנו בתהל, בת שירות ששהתה בתחנת האוטובוס בעת הפיגוע, ובשעות הערב החליטה לחזור למקום - הפעם, כשהיא עם סלסלת עוגיות שעטפה בעצמה לכדי מארזים אישיים ועליהם הכיתוב "לעילוי נשמת הנרצחים ולרפואת הפצועים".

"הייתי פה בצהריים, ורציתי להיות בעשייה", היא מתארת. "הרגשתי חוסר-אונים, רציתי לעסוק במשהו אז החלטתי לחזור לכאן ולחלק עוגיות לאנשים שממתינים בתחנות". תהל, שגרה בסמוך לצומת, מציינת כי למרות שבעינינו זה נראה כך - התחנות לא מלאות כבשגרה. "זה כלום. בדרך כלל יש פה הרבה יותר אנשים, זו תחנה שהיא סופר-עמוסה. אני לא מכירה עוד תחנה 'רגילה' שיש בה כל-כך הרבה אנשים וקווי אוטובוס, ולצד זאת שום דבר ששומר ושמגן. כל דבר יכול לקרות פה בכל רגע נתון", היא מוסיפה.

"זה לא פיגוע ראשון שקורה פה, וגם לא שני. אני עושה שירות לאומי בכפר עציון, שגם שם לא חסרות בעיות ביטחוניות. ובכל זאת, יש שם חיילים שעומדים ושומרים בתחנות האוטובוס. נכון, פה האוכלוסייה היא קצת אחרת, אבל לא חסרות גם כן בעיות ביטחוניות. אני יודעת שזה מורכב, אבל חייב לעשות משהו. אמא שלי כל הזמן אומרת לנו 'זה שנייה מפיגוע בתחנה הזו'. פשוט יודעים שזה עומד להגיע, כי המקום הזה מפוצץ באנשים ותמיד יש עומס, אבל אף פעם אין פה שמירה".

בהמשך הערב, לקראת יציאתנו מהמקום, תחושת החיבור התעצמה כשנתקלנו במספר בני אדם שכרעו לצד התחנה. התקרבנו אליהם, ולעינינו נגלו חרדים וחילונים גם יחד, בגילים שונים, שהדליקו כל אחד בתורו כמה נרות נשמה לזכרם של ששת הנרצחים בפיגוע המתועב. בחסות אותם אנשים ומספר גזרי קרטון שעטפו את הנרות מפני הרוח הירושלמית שהחלה לנשוב, פיעמה באוויר ובעוצמה אותה רוח ירושלמית שאין שני לה; זו שהזכירה לנו, בייחוד ביום בו איבדנו אזרחים בפעולות טרור וחיילים גיבורים ברצועת עזה, עד כמה חשוב להישאר יחד, כאחד, דווקא בתקופות המאתגרות בהן אנו נמצאים.