שמי תומר זיסר, ואני אלמנתו של רס"ן עילי זיסר ז"ל, שהיה מפקד צוות בסיירת מטכ"ל ונפל בכפר עזה ב־7 באוקטובר 2023.
בבוקר אותו היום עילי ואני קמנו בשעה 6:29 מהאזעקות, והתחלנו לנסות להבין מה קורה. כמו כולם זה לקח לנו רגע, אבל ב־8:00 הוא כבר יצא מהבית. לקראת 10:00 הוא ועוד שמונה מפקדים ולוחמים נוספים כבר ירדו מהזאב בכפר עזה. הם הגיעו לשכונה כבושה ופגשו בה עשרות מחבלים. אם הם לא היו מגיעים לשם, אין לי מושג מתי גדוד סג'עייה היה פוגש שם כוחות צבא אחרים.
אני ועילי הכרנו כשהיינו שנינו בצבא, אני הייתי מפקדת בבה"ד 1 והוא היה צוער ב"גפן" רגע לפני החזרה ליחידה. היינו יחד חמש שנים, מתוכן היינו נשואים שנה וארבעה חודשים. עברנו יחד מסע התפתחות מדהים.
עילי תמיד היה אהוב על כולם, בגובה העיניים, חכם וחד כתער, חתיך הורס. להיות אישה של בעל שהוא לוחם ומפקד בקבע בצבא זה אתגר. במרוצת השנים זה הביא עלינו לא מעט אתגרים, אבל תמיד הצלחנו להיות שם זה בשביל זה.
ל־7 באוקטובר הגענו ללא הכנה מוקדמת למעט תחושות הבטן שלי, שתמיד היו מדויקות, אבל רק אחרי שעילי נפל הבנתי עד כמה. הוא תמיד אמר לי שעל המלחמה הבאה אני אדע מהחדשות, והוא אכן צדק.
איכשהו, הכינוי שעילי נתן לי (אחד מני רבים), זה שהיה הכי בשימוש בבית, היה ״פיצית״. אף שכשהכרנו מה שהוא הכי אהב בי היה שהייתי ״בוסית״ - כשהייתי לידו, הלב שלי היה רך כמו חמאה ורק חיפשתי בעיניים את החיוך שלו, את המילה הטובה ואת התמיכה.
יום אחד אחרי שעילי נהרג כתבתי את המילה "פיצית" בחיפוש בשיחת הווטסאפ שלנו, סתם כדי לראות כמה הכינוי הזה היה בשימוש. תנחשו כמה פעמים הוא הופיע? 700. עגול.
אבל מאז שהוא לא כאן התחלתי להבין שאני לא פיצית בכלל. אפילו ההפך. שאני האחראית הבלעדית לגורל החיים שלי. שאם אני אמשיך לראות את עצמי כפיצית, זה יישאר הגודל שלי לתמיד. אז החלטתי שאראה לו מה זה. הוא השאיר אותי כאן לבד - אני אראה לו שאני כבר לא קטנה.
ובאמת מאז גדלתי והתבגרתי וצמחתי ונפלתי ונשברתי וקמתי. ועכשיו אני רוצה להזכיר כאן לכולנו שכמו שאני עושה את זה בחיים האישיים שלי, זאת גם האחריות שלנו כחברה להתגבר על הכל. זה הזמן שלנו לגדול. לפרוץ גבולות.
מי שפסע מן העולם הזה ועבר לעולם הבא עשה את זה באהבה גדולה למעננו. כדי שאנחנו נתעורר ונראה שאנחנו אחראיים לכל מה שקורה לנו בחיים. שהגיע הזמן להפסיק לחפש אשמים. כמובן צריך ללמוד מטעויות ולחקור את מה שקרה לנו, אבל לא בשביל להגיד בסוף ״הם אשמים״ ולהמשיך הלאה. כי ככה לא לומדים. ככה לא מתקדמים. ההתבוננות, לפני הכל, צריכה להיות פנימה ולא החוצה.
ובעיניי, זה שיעור מדויק גם לגבי החזרת החטופים. יש קולות שאומרים שאנחנו צריכים להפגין מול חמאס כי הם אלה שמחזיקים את החטופים. או מול קטאר, שמממנת אותם. הלו? תגידו, השתגעתם?
מי שפסע מן העולם הזה ועבר לעולם הבא עשה את זה באהבה למעננו. כדי שאנחנו נתעורר ונראה שאנחנו אחראיים לכל מה שקורה לנו בחיים. שהגיע הזמן להפסיק לחפש אשמים
החזרת החטופים היא האחריות שלנו. של כולנו. של ממשלת ישראל קודם כל, מן הסתם, אבל זה רק כי הם מייצגים אותנו. אם עוד לא נפל לנו האסימון - כדי שזה יוכל לקרות, לפני הכל אנחנו צריכים לפתור את הבעיות שלנו בתוכנו.
את חוסר המסוגלות לכבד גם כשלא מסכימים. את ההבנה שהחיים פה עדינים ומורכבים. יש אוכלוסיות שונות, מגוונות, דעות לכאן ולכאן. מה שמתאים לאחד לא מתאים לאחר. אבל בניית העתיד והחזון שלנו כמדינה חייבת לכלול את כולם. חייבת להיות משותפת לכולם ומובלת בכבוד הדדי. אין עוד מקום לאלימות בינינו. לשפה הנמוכה. לשיח הרדוד. הגיע הזמן לצלול לעומק. אנחנו מוכנים לזה.
וזה עלינו. כל אחד ואחת מאיתנו חייבים לקחת בזה חלק כדי שזה יקרה. אני לא יודעת בדיוק איך, כי זאת האחריות של כל אחד ואחת מאיתנו לגלות את הדרך שלנו לבד. את האור שלנו. בדבר אחד אני בטוחה: רק כשכולנו נעבוד יחד - הם יחזרו. אז קדימה. למה אנחנו מחכים?
הכותבת היא אלמנתו של רס״ן עילי זיסר ז"ל ומנחת הפודקאסט "ובחרת בחיים"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו