"הסוף שלנו לא יהיה טוב, אבל גם לנו מגיע סוף״, משפט שאמרנו כל כך הרבה פעמים. חיינו בין ייאוש לתקווה.
למרות הבשורה המרה על כך שנפלת כבר ב־7 באוקטובר בקיבוץ, תמיד היתה לנו תקווה קטנה שאולי היתה טעות. אולי בסוף כן נזכה לחיבוק ולא לקבר. כל כך חיכינו לרגע הזה ובו בזמן כל כך פחדנו מהוודאות. זהו. זה סופי. לא היתה טעות. וכמה שחיכינו - הבשורה היכתה בנו בהפתעה מוחלטת. לא כך ציפינו שתחזור.
אבא, כשיצאת מהממ"ד באותו הבוקר אמרת לאמא ולנוגה לא לדאוג. שאתה נוסע לפתוח את הנשקייה וכבר חוזר. נאחזנו בשתי המילים הפשוטות שאמרת "כבר חוזר", כמה חיכינו שתחזור.
אחרי 692 ימים חזרת. לא בדרך שרצינו. הרבה זמן מאוחר מדי, אבל חזרת הביתה. שמרנו לך מקום בבית העלמין מול השדות שהיו חלק בלתי נפרד מחייך. אותם שדות שרכבת בהם על אופניים, שעבדת בהם בעבר, שחיית לצידם.
השבוע ״זכינו״ ללוות אותך בפעם האחרונה. וגם זה כבר לא מובן מאליו במציאות ההזויה שאנחנו נמצאים בה, שבה יש משפחות רבות שעדיין מחכות.
כל כך פחדנו שיהיה חילוץ שיסכן את הלוחמים. למזלנו אף אחד לא נפגע בחילוץ שלך. אני רוצה להודות בשם כל המשפחה לצבא ולשב"כ על החילוץ של אבא שלי. בזכותכם הוא חזר הביתה ואנחנו זכינו לסגירת מעגל.
אך כאשר אנחנו מסמנים את היום ה־700 - זה עדיין סיוט שאינו נגמר ואנחנו כאילו בנות מזל. כמה זה הזוי, מוזר ונורא לומר שייחלנו לקבורה. מי בריא בנפשו מייחל להיפרד ככה מאבא, מבעל, מבן או מסבא? מי בדעה צלולה חולם על קבלתה של הודעה כמו זו שאנחנו קיבלנו?
חברים וחברות שלנו עדיין מחכים להודעה שאנחנו זכינו לה. הודעה שתבטיח כי נשמת יקירם תוכל לנוח, הודעה שגם גודעת את התקווה שהמידע שיקירם מת אינו נכון, הודעה שתחתום את פרק מאבקם האישי ותאפשר להם להתאבל.
אבל המאבק לא תם. הם עדיין 48 שם, ואנחנו מקווים וגם נעשה כל שביכולתנו כדי שתהיה עסקה כוללת אשר תשיב אלינו את כל החטופים - חיים וחללים כאחד - ללא סיכון חייהם של הלוחמים ושל החטופים.
כמה זה הזוי, מוזר ונורא לומר שייחלנו לקבורה. מי בריא בנפשו מייחל להיפרד ככה מאבא, בעל, בן או סבא? מי בדעה צלולה חולם על קבלת הודעה כמו זו שאנחנו קיבלנו? ולהודעה הזאת חולמים עוד רבים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו