700 ימים ולילות בלי אמא. בלי אבא, בלי אחיות ואחים ומשפחה וחברים. בלי אוויר. בלי אוכל. בלי שמיים. בלי אור. 700 יממות שבהן האימהות של אבינתן אור ומתן אנגרסט, דיצה וענת, נאבקות, מתפללות, מתייסרות בגעגועים, הודפות את החרדה, נאחזות בכל הכוח בתקווה, ולא מאפשרות לה לדהות, גם לא לרגע.
לא תמיד הן הסכימו על הדרך, אבל מרגע שבניהן נחטפו הן מאוחדות בדרישה שכל 48 החטופים והחטופה יחזרו הביתה. שמתן ואבינתן יזכו שוב להניח ראש על הכתף ולהתעטף בחיבוק של אמא.
כשמתן הונח לראשונה בזרועותיה, מייד כשנולד, ענת הביטה בו ואמרה לו: "לא משנה איזה ילד תהיה, אני תמיד אהיה כאן בשבילך. מעכשיו אני חיה בשבילך". "אני מרגישה את זה כל כך חזק, גם עכשיו. אני חיה בשבילו. אני חיה בשביל שמתן יחזור", היא אומרת.
כמוה גם דיצה, שמאז שמחת תורה בשבת השחורה היא "אמא של אבינתן אור".
"זה לחיות בשני עולמות במקביל", היא אומרת, "יש את מסלול החיים הרגיל, ובמקביל יש כל הזמן תודעה של אבינתן בשבי. אם אני אוכלת - אני תוהה מתי אבינתן אכל בפעם האחרונה. כשאני רואה שמיים ונהנית מהם, אני חושבת לעצמי שכבר 16,800 שעות הבן שלי לא ראה שמיים. כשאני נושמת אוויר צח, אני חושבת מי יודע איזה אוויר אבינתן נושם כמעט שנתיים, 40 מטרים מתחת לאדמה. אני חיה במציאות הכי הפוכה ממנו. אני מוקפת בכל כך הרבה אהבה ועזרה ותמיכה, ואור וטוב. ואצלו הכל הפוך. זה משהו שהוא באמת מחוץ לזמן, מחוץ להבנה, מחוץ לכל דבר שאי־פעם הכרנו".
דיצה אור וענת אנגרסט הן שתי אימהות מעולמות שונים, שרק האכזריות השטנית של טרור חמאס איחדה אותן לאותה זעקה
"אנחנו דורשות עסקה כוללת. הסלקציה אינה אנושית. תפקידה של המדינה לא למרוח את הזמן כשבנינו נמקים. אין להם יותר זמן. חייהם של מתן ואבינתן וכל החטופים בסכנה, והחללים עלולים להיעלם באדמת עזה. חייבים להוציא את כולם בבת אחת".
מחזיקות בית ומשפחה
שתיהן לביאות. שתיהן מטפלות במקביל למאבק להשבת הבנים גם בבית, במשפחה ובעוד ילדים שזקוקים להן. דיצה מדברת אל אבינתן בכל בוקר. "למעט רגעים שבהם אני בתוך הייאוש, בכעס ובעצבות נוראה. אני לא רוצה שזה יחלחל אליו, אבל אני יודעת שאני לא באמת יכולה לנתק. אנחנו מחוברים. זאת מציאות תמידית, וזאת אחת המוטיבציות הכי גדולות שלי לשמור על תדר גבוה, כי אני יודעת שאני אחראית גם עליו", אומרת דיצה, שמקפידה לשמור על שגרה בשביל המשפחה.
"בשבתות אנחנו תמיד ביחד, ויש גם הרבה צחוק ושמחה ונכדים. הילדים שלי, ברוך השם, בשלב שהם בונים את החיים שלהם, את המקצוע, את הבתים. אנחנו בוחרים בחיים. החיבור לחיים הוא לא על חשבון הצער והמסירות הטוטאלית להשיב את אבינתן, להפך. זה נותן לנו כוח".
במשפחת אנגרסט השגרה נפסקה לחלוטין. "אנחנו בעיקר אמא של, אחות של... ועסוקים כל הזמן במאבק להשבתו. בתקופה הראשונה עוד ניסינו לעשות ארוחות שישי", מספרת ענת, "עם כיסא ריק. היה מין טקס כזה ואמונה שזה זמני, שבעוד שבוע־שבועיים מתן חוזר, ושמרנו על המשכיות... ככה פעמיים־שלוש, עד שהרגשתי שאני לא מסוגלת יותר. הגיע קושי נורא גדול שבכלל יהיו פה אוכל ושולחן ערוך, וסירים וריחות ותבשילים, ומאכלים שהסבתות מביאות שמתן כל כך אוהב, ומתן לא פה. זה היה מרסק, עד שפשוט החלטתי שאין יותר קידוש ואין יותר ארוחות משפחתיות עד שמתן חוזר.
"אז ימי שישי שלנו עצובים, שקטים. לפעמים אנחנו עושים הליכה ברגל בשכונה כדי להעביר את הזמן מבלי להרגיש שזה יום שישי. חגים, ימי הולדת ושבתות הם הימים הכי קשים לנו כמשפחה. הם מדגישים כמה מתן חסר. הנה שוב מתקרבים ל־7 באוקטובר, לתקופה שפעם היתה הכי שמחה, עם אווירה של חג. עכשיו כל יום הוא עוד יום שאני לא רואה בו את הבן שלי".
פעם ראשונה בנובה
בפברואר האחרון, כשאבינתן ציין 32 שנים, "יום הולדת שני מתחת לאדמה", דיצה הגיעה בפעם הראשונה מאז הטבח לנובה. היא נסעה בדרך שעשה הבן שלה כשנמלט מהמחבלים יחד עם זוגתו, נועה ארגמני. היא עקבה אחרי המסלול שעשו ברגל, אחרי שהרכב נתקע, על פי המיקומים ששלח בזמן אמת בווייז.
"מצאתי את השוחה שבה הם התחבאו שעות בחמסין, בלי מים, בחרדה נוראה", היא מספרת. "שם ישבתי ודיברתי אליו. 'הייתי רוצה לתת לך מקלחת חמה וארוכה, או להכין לך מרק עוף של אמא, שאתה כל כך אוהב. הייתי נותנת לך ליום ההולדת לפחות חמש דקות באוויר, באור יום. אם לא אוכל לתת לך גם את זה, אני נותנת לך את הביטחון שלי. את הכוח לא ליפול לייאוש, לא לתהום השחורה של הכעס, האשמה והנקמנות'. לשמור על האור והאהבה שיגיעו ויזרמו עד אליו".
דיצה: "יש את מסלול החיים הרגיל, ובמקביל יש כל הזמן תודעה של אבינתן בשבי. אם אני אוכלת - אני תוהה מתי אבינתן אכל בפעם האחרונה"
ענת משתוקקת ומייחלת לחיבוק שתיתן למתן. "אני לא יודעת איך אשחרר אותו. אני רוצה לשמוע את הקול שלו, להרגיש שהוא נשאר מתן, הילד שאני מכירה. שהוא לא איבד את עצמו. אחרי החיבוק אני חולמת שייכנס למיטה שלו, עם המצעים הכי מפנקים שאקנה לו, בחדר שאסדר לו עם כל המיצגים והתרומות והמחוות. עד עכשיו החדר נשאר כמו שהוא עזב אותו, עם אותם מצעים, עם הנעליים והחולצה שלבש כשבא לחג.
"אני רוצה לשמוע אותו עושה מקלחת חמה. לבשל לו את השקשוקה שהייתי מכינה לו בשבת בבוקר כשהיה מתעורר", היא נזכרת. "אני רק מקווה שיחזור במצב שמאפשר שיקום. לדעת שהוא לא איבד אמון בערכים שגידלתי אותו עליהם, שהוא יצא להילחם עליהם. הלוואי שהוא לא איבד את האמון בבני האדם, וגם... שהוא לא כועס עלי".
כועס עלייך? על מה?
"על אופי המאבק", היא אומרת בגרון חנוק. "לקח לי זמן להבין... סמכתי... היינו תקופה ארוכה בשקט. האמנו שמתן יחזור בקרוב, שהיה פה מחדל, אבל מרוב שהמחדל גדול הייתי בטוחה שיתקנו אותו מהר. לא האמנתי שאצטרך להיאבק בממשלה שלי על מתן. זאת הממשלה שהוא בחר ותמך בה. בהתחלה אנשים אמרו לי 'אכלנו אותה עד בחירות 26'', אבל לא רציתי לשמוע, לא רציתי להאמין לדברים האלה. יש פה פיקוח נפש, וזה שונה, זה דיני נפשות, זאת לא החלטה פוליטית. לקח לי זמן להבין שעוד ועוד עסקאות אפשריות מטורפדות... ופתאום לשמוע שרים שמעדיפים להמשיך להילחם במקום להציל אותם קודם?
"אלה דברים שקשה לי לעכל כי גידלתי את מתן על הערכים שלא מפקירים פצועים בשטח, ומתן יצא להגן על המדינה ולהציל חיים ופתאום הוא זה שמופקר פצוע. יש עדויות קשות על העינויים שהוא עובר והתנאים שבהם הוא מוחזק. לקח לי זמן לעכל שיש פה שרים שמוכנים להקריב אנשים רק בשביל לכבוש שטחים".
ענת: "אני מוכנה לוותר על עצמי ועל הבריאות שלי, ואני אעשה הכל עד טיפת הכוח האחרונה - כי מתן יכול לחזור. כי יש תקווה. זאת החלטה של בני אדם"
איך אתן שומרות על התקווה בתוך החושך הזה? "הרבה מהכוחות מגיעים מהעם, מהמון אהבה ותמיכה ושותפות", אומרת דיצה. "זה קורן כל כך חזק שאני מרגישה את זה פיזית. זאת לא אהבה אישית, זאת אהבה לאבינתן, לזה שהוא של כולנו, שבעצם אבינתן לא נחטף כי מישהו חיפש אותו וחיכה לו. הוא נחטף כי הוא יהודי וישראלי, לכן הוא בעצם חטוף בשם כולנו. אני מרגישה שיש המון אנשים שמרגישים שותפים לזה, וזה לא מאפשר לי לקרוס".
"יודעים שמתן שורד"
ענת: "מרגע שהבנו שמתן חטוף זה נתן לנו תקווה שהוא שרד. כששמענו על כל העינויים שהוא עבר, עם כל התיאורים הקשים, והפציעה הקשה ואנחנו יודעים שהוא שורד, אני אומרת שאין לי אפשרות לוותר.
"אני מוכנה לעשות הכל - לוותר על עצמי ועל הבריאות שלי, ואני אעשה הכל עד טיפת הכוח האחרונה - כי מתן יכול לחזור. כי יש תקווה. זה לא כוח עליון, זאת החלטה של בני אדם".
דיצה: "אני מוצאת נחמה כל הזמן. היא מונחת לידי, וזו בחירה שלי אם לראות אותה או להפנות לה גב. זה לבחור לראות ולנשום את כל האהבה שיש מסביב, את החברות והחברים, זה השמחה והנכדים, זה גם בדברים הרבה יותר טריוויאליים: השמיים הכחולים והפרפרים שחזרו השנה, שמת לב?
"בשנים האחרונות כמעט לא היו אצלנו פרפרים, ובקיץ הזה פתאום הגיעו המון אלינו לגינה. אלה רגעים של כוח. כשצומחים אשכולות של ענבים על הגפן, כשהפרחים שליד הדלת שלי פורחים".
"יש המון אור, צריך רק לראות אותו", אומרת דיצה ומדגישה: "לא התייאשתי, אין לי שום פריבילגיה להתייאש ואני לא מתכוונת לעשות את זה, אבל יש דברים שמהם התייאשתי. התייאשתי מהממשלה, ממערכת הביטחון, מההרגשה שלמי שמנהל את האירוע אכפת באמת. לא התייאשתי מהקב"ה ומזה שיש ניסים.
"זה שאנחנו כאן, שיש לנו מדינה, אחרי אלפיים שנה שבהן היינו מפוזרים בכל העולם, בלי אדמה, ופתאום קמנו וחזרנו - זה חד־פעמי בהיסטוריה. המשך הקיום שלנו כעם ישראל בין כל השונאים הוא נס. נכון שהוא משתלב בתוך המון יוזמה ותושייה וחוכמה ועשייה ואומץ לב, אבל זה נס שמצליח. אני מאמינה שאנחנו עטופים בניסים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו