שנתיים בלי קבר ובלי יום זיכרון

בשבת האחרונה, בבית הכנסת שאליו אנו משתייכים ובו גדלו ילדינו, עצרתי פתאום לקרוא קטע שמעולם לא שמתי לב אליו בסידור התפילה: נוסח אלטרנטיבי לקטע מתפילת מוסף של שבת.

במקום הפסקה המוכרת על קורבנות השבת – מופיעה תפילה אחרת. תפילה לא על קורבנות, אלא על חזון: "יהי רצון מלפניך, ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו (ואמותינו), שתוליכנו לארצנו ותטענו בגבולנו, בתמימות ובשלום, ברננה ובכל שמחה, מלאים אחווה ואהבה. נלך יחד באור פניך, ונחיה כולנו בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים".

כשקראתי את זה – חשבתי מייד על עומר, שנולד בארה"ב, בלונג איילנד שבניו יורק, חבוק בידי קהילת יהדות התפוצות ובחינוך שהעלה על נס את ישראל. הוא ספג אהבת ישראל בכמויות, ובנעוריו הפך בעצמו למנהיג צעיר בקהילה – מדריך ומוביל בתנועת הנוער ובמחנות קיץ.

עומר היה גאה ב"ישראליות" שלו – בעברית הטובה שלו, ובחיבור המיוחד למשפחתו וחבריו בישראל. אלו בדיוק היו המשקפיים שדרכם עומר גם עלה לארץ. הוא דחה את לימודיו בקולג', כי הרגיש שישראל קודמת. במקום זה בחר במכינה בגליל העליון, ומשם הצטרף לגרעין צבר. הוא התגייס כחייל בודד לוחם בשריון, הפך למפקד ולבסוף גם יצא לקצונה.

ב־7 באוקטובר עומר פיקד על מוצב "הבית הלבן" שבמערב הנגב, בין קיבוץ ניר עוז לנירים, סמוך לגבול עזה. ב־6:30 בבוקר פתח חמאס במתקפת פתע על ישראל. תחת ירי מסיבי של טילים ורקטות יצא עומר עם צוותו אל הגדר בניסיון להדוף את המתקפה. במהלך הקרב נפגע הטנק, ועומר וצוותו נחטפו לרצועת עזה. 421 ימים לא נודע גורלו.

כמעט שנה אחרי נמסר לנו כי עומר ככל הנראה נהרג כבר ביום החטיפה – הוא נפצע אנושות בקרב ומת במנהרות חמאס. לצידו נפלו גם שניים מלוחמי צוות הטנק – סמל שקד דהן וסמל עוז דניאל. הלוחם נמרוד כהן נחטף חי. כבר כמעט שנתיים חלפו מאז. שנתיים שבהן הוא עדיין שם. שנתיים בלי קבר, בלי יום זיכרון, בלי אפשרות לסגור מעגל. עם ישראל לעולם לא יוכל להשלים עם המציאות הזו.

והיום, 698 ימים למלחמה, המילים של אותה תפילה מתנגנות באוזניי כקריאה דחופה. כולנו יודעים עד כמה התרחקנו מהחזון הזה. אבל עומר מזכיר לנו שזו לא כמיהה רחוקה. שנהיה ראויים – זו לא תפילה בלבד. זו לא כמיהה. זה צו השעה להיות ראויים להקרבה של עומר. להיות ראויים ל־900 חללי המלחמה הזו. רוב העם יודע שהצלת חיים, שהחזרת החטופים, היא המטרה הדחופה יותר של המלחמה. איך ייתכן שהם עוד לא כאן? איך ייתכן שהבנים והבנות שלנו עדיין לא שבו?

אני קוראת מכאן לכל נבחרי הציבור שלנו - החזירו אותם הביתה, זהו רצון העם. זו הקריאה הברורה שלנו – החזרת החטופים היא הדבר החשוב והדחוף ביותר. אלו רגעים קריטיים. אלו רגעים שמגדירים אותנו כעם. אלו רגעים שיקבעו אם נדע להיות ראויים.

מנהיג אמיתי נבחן ביורשים המוכשרים שהוא מטפח ומגדל. להיות ראויים משמע שלא נוותר, ונילחם גם על מנהיגות ראויה שתייצג את הטוב שבנו. זו הקריאה של עומר אלינו, דרך חייו, דרך חזונו: שנשוב להיות ראויים.

• הכותבת היא אמו של סרן עומר נאטורה ז"ל, שנרצח בעזה וגופתו מוחזקת שם