משפחתו של אילן וייס ז"ל נפרדו בדמעות: "אתה סוף סוף חוזר לאדמה שכל כך אהבת"

משפחתו, קרוביו וחבריו לקיבוץ נפרדו אתמול (שני) מהחטוף החלל אילן וייס ז"ל בבית העלמין בקיבוץ בארי. 

וייס היה חבר בצוות החירום של הקיבוץ. ב-7 באוקטובר יצא מהבית לנשקייה בשעה 07:15 ומאז נותק איתו הקשר. בינואר 2024 התבשרה המשפחה כי אילן אינו בין החיים. ביום חמישי חולצה גופתו מעזה במבצע מורכב ליד מחנות מרכז הרצועה.

מעין וייס, בתו של אילן ז׳׳ל: ״אבא שלי, מאיפה מתחילים? איך מסכמים 692 ימים נוראיים של המתנה בלתי פוסקת? הרגשות מעורבים. הרגע שייחלנו לו כל כך הגיע, חזרת הביתה. אבל זהו, עכשיו זה סופי. כמה פחדתי מהרגע הזה, מהבשורה המרה, אתה באמת לא בחיים. הכנו את עצמנו לרגע הזה במשך כמעט שנתיים, ידענו שלא שרדת את פרעות 7 באוקטובר, ועדיין, הבשורה על חילוצך ביום חמישי האחרון תפסה אותי לא מוכנה".

היא המשיכה: "אם לומר את האמת, את ההספד אני כותבת כבר במשך חודשים. מקווה כל כך שנזכה להביא אותך למנוחת עולמים. לעמוד מעל הקבר, לבכות, להספיד. בעולם מתוקן, אף ילדה לא צריכה לקוות שתצליח לקבור את אביה. להפך, זה אמור להיות הפחד הכי גדול שלה. אבא, כמה אני מתגעגעת להגיד את המילה הזאת ושמישהו יענה לי. מילה כל כך קטנה שמסמלת כל כך הרבה".

"אני כותבת את ההספד כבר חודשיים"

מעיין סיפרה: "סבא אברי, אבא שלך, שרד את השואה של הנאצים בהונגריה. ואתה אבא, אתה איבדת את חייך כשמונים שנים לאחר מכן, באדמת ארץ ישראל, רק בשל היותך יהודי. לעולם לא עוד, זה עכשיו. זו לא סיסמה. די. עצרו את המלחמה והחזירו את כל החטופים הביתה בעסקה, החיים והחללים כאחד, מי לשיקום בחיק משפחתו ומי לקבורה ראויה באדמת ארץ ישראל. עכשיו. אני אוהבת אותך כל כך אבא יקר שלי, לנצח אכאב את לכתך״.

אסנת וייס שושן, אחותו של אילן ז׳׳ל: ״אילן, הלכת מאיתנו צעיר מידי, ובכל זאת הצלחת להכות שורשים חזקים ולגעת בכל כך הרבה אנשים. השבוע קיבלתי ספר מחברה על החיים הנסתרים של העצים. אני מרגישה שלמרות שאתה כבר לא פה במובן הגשמי, הרוח שלך פה ואתה ממשיך ללוות אותנו בדרכים נסתרות. עכשיו אתה חוזר להיות האח הפרטי שלי".

היא המשיכה: "696 ימים אחרי שיצאת בגבורה ונרצחת באכזריות, אתה חוזר סופסוף לאדמה שכל כך אהבת. זאת הזדמנות להודות מעומק הלב לצה"ל ולשב"כ שהחזירו לנו אותך, וגם לכל האנשים הטובים שליוו אותנו במסירות אין קץ לאורך כל הדרך. נתתם לנו כוח לצלוח את התקופה החשוכה הזאת".

"היום אנחנו סוגרים את המעגל הפרטי שלנו. זו סגירת מעגל עצובה, אבל היא חשובה והכרחית. לא אפסיק להיאבק להשיב הביתה את כל שאר החטופים - מי לשיקום ומי לקבורה. אוהבת אותך אח שלי״, אמרה לסיום.

רחלי וטל, חברותיו של אילן ז׳׳ל מצח׳׳י (צוות חירום יישובי) בארי: ״חשבנו כשתגיע הבשורה שמצאו אותך והחזירו אותך אלינו נרגיש הקלה. באיזה עולם אפשר להרגיש הקלה כשהחבר הכי טוב שלנו מוחזר לקבורה?
אנחנו מרגישות כאב, געגוע על אובדן בלתי נתפס וצער".

רחלי המשיכה: "היינו צוות מנצח - אריק, אתה, רחלי ואני. צוות שידע להשלים אחד את השני, צוות שרץ לכל אירוע ביטחוני ראשון וחוזר הביתה אחרון, אחרי הפקת לקחים ובניית תרחישים. שעות של עשייה משותפת. אילן – היית הלב השקט של הצוות. המחושב, החכם, החרוץ והשיטתי – מהאנשים שכל אחד רוצה לצידו. בשבת השחורה, עוד לפני שהכול התפרק וקרס. הנחינו את החברים להיכנס לממ"דים, סגרנו את חג המשק והחלטנו לנהל את החמ"ל מתוך הבתים שלנו. אבל אז השמים התכסו בשחור, ובארי הפכה לשדה קטל מדמם.

לסיום היא אמרה: "כשהבנתי שאריק לא פותח את הנשקייה, וכנראה הגרוע מכל קרה לו, ביקשתי ממך לצאת. ואתה, בלי לחשוב פעמיים - יצאת. יצאת להציל, יצאת לתת נשק לכתת הכוננות. ידיהם של המרצחים קטעו את חייך, אבל לא את גבורתך״.