מן המחרשה של 1936 אל כיתות תשפ"ו: להפוך רגש זהות לתכנית חינוך

מעטים הם העמים שבניהם ובנותיהם נאלצים לחיות במציאות כל כך מורכבת, חזיתות מלחמה בוערות, לימודים לא סדירים, חשש ביטחוני גם מעבר לים, ולעיתים תחושת בדידות מול אנטישמיות עולמית ודה-לגיטימציה מתגברת. ובכל זאת, ערב פתיחת שנת הלימודים תשפ"ו, דווקא מתוך הסערה הזו, קם כאן דור צעיר שמפתיע מחדש, שמוכיח ערכים וציונות, מחויבות ועשייה.

שנים התרגלנו לשמוע על "דור האינסטגרם". דור של מסכים, שפה מקוטעת וסטטוסים מתחלפים. קל היה לזלזל בו. אך השנתיים האחרונות לימדו אותנו שיעור בענווה: זהו דור שבוחר במעשים ולא בסיסמאות. זהו דור שהתייצב היכן שצריך, שהתגייס למילואים עוד בטרם סיים סמסטר לימודים, שהתנדב, שעמד בחזית ההסברתית, שהוביל מערכי סיוע לחיילים, לשורדים ולמשפחות שכולות ושהקים גרעיני התיישבות.

ובתוך כל זה מתרחש תהליך מרגש: שירי מולדת שהעלו אבק במדפי ההיסטוריה החלוצית, שבים ועולים על שפתותיהם של בני הנוער. אחד מהם "שׁוּרוּ, הַבִּיטוּ וּרְאוּ מַה גָּדוֹל הַיּוֹם הַזֶּה, הַיּוֹם הַזֶּה", נכתב ב־1936 עם הקמת 'תל־עמל' והפך אז לשיר ההתיישבות העובדת. שיר שנולד עם חריש ראשון באדמה, הופך ב־2025 למצפן של דור שמבקש לעצב עתיד: לחבר שורשים לקדמה, מסורת לחדשנות, ציונות למצוינות. היום, כמעט תשעים שנה אחרי, הוא כבר לא שייך לסקטור מסוים, אלא לנחלת הכלל. הוא מאמץ מבטא ישראלי עדכני וסוחף אחריו צעירים מתנועות הנוער ומבתי הספר, ששרים אותו בהתלהבות.

המסקנה ברורה: לנגד עינינו קם כאן דור שמבקש משמעות ושלא מהסס לקחת אחריות. אך האחריות מוטלת על כולנו: הורים, מורים, מנהיגים ומערכות חינוך. זה הרגע לנצל את המומנטום ולבסס אותו כיסוד חינוכי לאומי. עלינו להכשיר מורים כשליחי זהות, לשיעורים שמחברים בין תלמיד לאדמה ולמורשת, בין נוער בארץ לבין אחיהם בתפוצות. לא מדובר בעוד "תוספת נאה" לתכנית הלימודים, אלא בהכרח קיומי.

אם נדע להשקיע נכון, נצמיח דור של תלמידים מצוינים, אזרחים נאמנים ומנהיגים עם חזון. דור שידע לשלב זהות יהודית וציונית עם מצוינות במדע, בתעשייה ובתרבות. דור שיהפוך את חזון הרצל לחברת מופת מחלום למציאות יומיומית.

אנחנו ניצבים בפני הזדמנות נדירה - היכולת לקחת את האנרגיה הזו ולהפוך אותה ליסוד חינוכי-מרכזי בשנת הלימודים הקרובה. זה הזמן לרענן את ספרי הלימוד, להחדיר באמצעותם ערכים וזהות כחלק, להכשיר מורים כשליחי זהות, לקדם שיעורים שמחברים בין עם לאדמה ולמורשת, בין ישראל לתפוצות. זה הכרח קיומי. כך נוכל להצמיח דור של מנהיגים, נכדים לאלו שהקימו את המדינה בידיים חשופות, שיודע מאין בא ולאן הוא הולך; שמחבר בין מצפן מוסרי לבין הישגים במדע, בתעשייה, במסחר ובתרבות; דור שהופך את חברת המופת של הרצל ממילים למציאות.

“שורו הביטו וראו” איננו עוד שיר של אתמול, אלא בשורה ליום המחר. הדור שלנו כותב את הסיפור. תפקידנו הוא לתת לו את הכלים. לא עוד פרק בהיסטוריה, אלא מצפן לעתיד.

יעקב חגואל הוא יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית ויו"ר הליכוד העולמי