המשפט הידוע אומר "במותם ציוו לנו את החיים". על סטיקר הזיכרון של שאולי כתבנו "במותו ציווה לנו לעשות חיים". לא במובן הנמוך, ההדוניסטי, אלא במובן הגבוה. זה אומר לקחת ממנו ומכל הנופלים את החיים, ולהמשיך אותם. ללמוד עליהם, על הגבורה שלהם, על ערך הרעות.
להתייחס לנופלים רק כמספר זה בלתי נסבל. לכל אמא הילד שלה הוא ה־100% שלה, ועדיין יש רמה אישית ורמה לאומית. ברמה האישית אני לא נוהגת לומר "היקר לי מכל", כי יש לי עוד ארבעה ילדים. אני בוחרת לא להגיד שנהרסו לי החיים. אני כואבת את האובדן, כמובן, אבל באותה הנשימה אני לא יכולה להתנתק מהידיעה שבזכות שאולי שלי ושאר 899 החללים אנחנו פה.
כששאולי פרש מ"הכוכב הבא", הוא כתב פוסט שאחד מהמשפטים בו היה "נמשיך להילחם בחושך עד שנראה את האור". הבחירה שלו לפרוש ממה שהיה חלום חייו היא בחירה אחת מתוך 900 בחירות של גיבורים וגיבורות שבחרו להגן על עם ישראל.
על כל קבר כתוב תנצב"ה. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים. ומהו אותו צרור? כולם אוספים לצרור חייהם כישלונות, הצלחות, חוויות, הורים, משפחה, חברים ומקומות עבודה. ואז, כשהם נופלים, הצרור שלהם מתפזר ברחבי העולם. הנשמה שלהם נשארת, ולנו הבחירה לקחת חלק מהצרור ולהכניס אותו לצרור האישי שלנו, ללמוד עליהם, להתפתח, כך שכל אחד מאיתנו ייקח לעולמו משהו קטן מהם.
הבעיה היא שכדי להכניס משהו מהצרור של הקדושים הללו, צריך לפנות מקום מכל השנאות והקנאות שקיימות אצלנו. יש כל כך הרבה דברים טובים בעולם - אז בואו ננקה קצת את הצרור שלנו, כדי להכניס אליו אחדות, תקווה והסתכלות לעתיד.
הכותבת היא אמו של סרן (מיל') שאולי גרינגליק ז"ל שנפל במלחמה, מנחת הורים ויועצת זוגית ואישית
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו