"אומרים ישנה ארץ, ארץ שכורת שמש.
איה אותה ארץ, איפה אותה שמש?
אומרים ישנה ארץ, עמודיה שבעה.
שבעה כוכבי לכת צצים על כל גבעה.
איפה אותה ארץ כוכבי אותה גבעה,
מי ינחנו דרך יגיד לי הנתיבה?"
(שאול טשרניחובסקי)
אומרים ישנה ארץ. איפה אותה ארץ? מי ינחנו דרך, יגיד לי הנתיבה? מי יחזיר אותה למסלול הנכון? מי יחזיר לתושביה ואזרחיה את השפיות? מי ירפא את הפצעים ויאחה את הקרעים מחדש?
במבט לאחור, העבר והנוסטלגיה תמיד נראים ורודים יותר. זה טבע האדם. תמיד קיים הגעגוע למשהו שהיה פה ואיננו עוד. גדלתי בילדותי במדינה אחרת. מדינת ישראל. אותו מיקום גיאוגרפי אבל היתה לנו ארץ אחרת. הכל היה תמים יותר. הכל היה פשוט יותר. ומעל לכל היתה כאן שפיות. היתה אמונה משותפת בצדקת הדרך. היו ערכים משותפים. היתה חמלה. היתה ערבות הדדית.
"ועכשיו אם יום או ליל,
אם רע לי ואם טוב.
אין לי רגע זמן לשבת ולחשוב.
לפעמים אני כמעט מדעתי יוצא.
כל ימיי אני הולך לשם ולא מוצא"
(אהוד מנור)
ובאמת אני שואל ולא מוצא תשובה. מדינה שבנו ההורים שלנו כשיצאו מזוועות שואת אירופה ביחד עם אלו שהגיעו מארצות המזרח. מדינת חזונם של הרצל, בן־גוריון, בגין ושאר גדולי האומה. מדינה שאמורה היתה להיות ביתו של כלל העם היהודי. מדינה שתגן על כלל אזרחיה בניגוד לתקופת הגולה הארוכה, שבה היינו חשופים לחסדי העמים האחרים.
מדינה שכבר כמעט 20 שנה פושטת רגל. התפשטה מערכיה. התפשטה ממנהגיה. מתעלמת מאזרחיה ומפנה להם גב בכל מקום שרק ניתן לחשוב עליו. זוהי אותה מדינה שלא שמרה עלינו ב־7 באוקטובר 2023. המדינה פשוט לא היתה אצלנו בבית ביום הזה. ישבנו במרחבים המוגנים ואיש לא בא להושיע או לעזור. חיכינו המומים ומושפלים בזמן שהקיבוץ נכבש.
אבל לא רק ביום הזה ממשלת ישראל ומדינת ישראל לא היו באירוע. ממשלת ישראל נטשה אותנו מהיום הראשון. ממשלת ישראל עסקה רק בפוליטיקה קטנה ובהישרדות. את זה הם עושים מצוין, אבל לא מעבר לכך.
ומעל לכל ממשלת ישראל הפקירה את חטופינו. את טל, האחיין שלי, ליאור רודאייף ועוד 48 אזרחים וחיילים ישראלים חסרי ישע בשבי חמאס. הפקירה את אלו שכבר חזרו, חלקם בארונות, ואת אלו שעדיין שם, במעמקי המנהרות. אזרחים וחיילים ישראלים, שעוברים התעללות על בסיס יומיומי. אזרחים וחיילים שסובלים רעב. אזרחים וחיילים ישראלים שבריאותם מידרדרת ואנחנו לא יודעים את מצבם האמיתי. אזרחים וחיילים ישראלים שלא ברור מה יהיה מצבם מחר בבוקר.
נקלענו למלחמה מול חמאס. אויב אכזר, נטול חמלה ונטול רחמים. נטול תכונות אנוש. אבל נקלענו למלחמה גם מול ממשלת ישראל. כיום אני כבר בעל ניסיון רב יותר ויכול לומר את זה בוודאות: אנחנו פשוט לא מעניינים. אזרחי מדינת ישראל לא מעניינים את ממשלת ישראל, ובטח שלא החטופים במנהרות.
מנחם בגין המנוח אמר בעבר כי "עדיפים קשיי השלום על ייסורי המלחמה". אבל כיום ממשלה שרק משתמשת בשמו של בגין לצרכים פוליטיים מעדיפה מלחמת נצח ללא הגבלת זמן. מעדיפה כסף, כוח, כבוד והישרדות פוליטית על חשבון אזרחיה החטופים.
תחזירו כבר את כולם הביתה. עכשיו!
ולגבי מדינת ישראל האהובה של פעם:
"היתה או לא היתה, אני עוד חי איתה.
תחזירו לי אותה, כמו שהיא היתה.
תחזירו לי אותה, את ארץ הצבר"
(עוזי חיטמן)
הכותב הוא דודו של החלל החטוף טל חיימי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו