מדי יום חמישי ב-6:00 בבוקר, הגיע לתיבת המייל שלי הטור השבועי של דן מרגלית. 1,550 מילה בפונט אריאל ענק, שם הקובץ מקוטלג לתאריך הפרסום (ללא רווח). כך מאות רבות של טורים, במשך כמעט עשור, במוסף הפוליטי של ״ישראל היום״.
הכתיבה בהירה, קצרה, מרובת פסיקים ונקודות. העברית נעה בין היעילות לספרותיות. ההקשרים עשירים: חז״ל וגורדון ואצ״ג, הפלישה לנורמנדי ושיירת הל״ה, הציונות של ז׳בוטינסקי והאוניברסליות של ויקטור הוגו. לא הניאו ז׳ורנליזם של דורו אלא אחריות לאומית של הדור שלפניו - כתיבה בגובה 40 אלף רגל שצוללת עם ההיסטוריה על הגב לסמטאות הכאן ועכשיו.
דן מרגלית הגיע ל״ישראל היום״ בגיל 69. כשבגבו קריירה עיתונאית מפוארת בחר להוביל עיתון צעיר ושאפתני, ועמד מול גדודי מקטרגים על כך. הוא סייע לעיתונאים צעירים במערכת והיה סדנת עריכה לרבים, כולל כותב שורות אלה. את ״עסק הביש״ הכרנו מהאנציקלופדיות אבל לשמוע על פרשת ידלין ממי שחשף אותה, זה כבר היה בגדר פריבילגיה.
הוא היה מחובר בטבעיות לשורשי הפרויקט הציוני, להישגיו ובעיקר לכאב שנשא עימו. ספרו ״המפולת״ עם אהוד יערי על מחדל יום כיפור הוא גם כיום קריאה רלוונטית. את אורי אילן ו״לא בגדתי״ הרבה להזכיר בטוריו, וגם את שירי נעמי שמר, ניסה בכוחו הלא מבוטל לקטלג את המיתולוגיה הציונית.
כלי לחשיפת שחיתות
הוא ראה בעיתונות כלי פשוט לחשיפת שחיתות. סיפור טוהר מידות בסגנון חשבון הדולרים של רבין, שחשף והביא לנפילת ממשלה, היה נתפס כיום כהערת שוליים, במקרה הטוב. אבל בימים שלפני המשפיענים והצייצנים והדיפ-פייק היה לטורי ״הצופה לבית ישראל״ בעיתונים כוח עצום, בלי רגולציה ובלי איזונים.
הוא תלה תקוות ברבין ובברק ובאולמרט ובנתניהו, ומכולם טעם אכזבה חמוצה. הוא מצא נחמה בכל פעם ביוזמה הישראלית ובמוח היהודי ובנוער, אבל היה זהיר בביטחון העצמי של הממסד הצבאי, ובראייה לאחור היה מפוכח בדרכו זו.
לאחר שעזב את ישראל היום, לא בקול ענות חלושה, הרשה לעצמו לראשונה להפוך ל״אזרח״ אקטיבי, אבל ההאשמות שהופיעו כלפיו מצד נשים שעבד עימן חייבו אותו לצאת לגלות מקצועית הרחק מאור הזרקורים.
כתפי ענקים
אחרי שנים שב לכתוב דעות אחת לתקופה ב״ישראל היום״. פגשתי אותו לקפה ברמת החייל והוא שאל אם חזרתו לבמה לא תסבך אותי. רגע לפני 7 באוקטובר הקליט פודקאסט נפלא עם אמנון לורד במלאות 50 למלחמת כיפור. באולפן שררה אווירה של על כתפי ענקים.
כשהוא בן 85, ואינו בקו הבריאות, שאל אותי בשיחת טלפון האם יתאפשר לו להיכנס כעיתונאי עם הכוחות לעזה. זה היה לפני שצה״ל נכנס לרפיח. המלחמה ולפניה השבר החברתי גאו בו והטרידו אותו. אבל הוא היה אופטימי. חתר לתיקון. בדרכו. בגובה 40 אלף רגל, כשההיסטוריה הישראלית רוכבת לו על הגב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו