אני ובעלי קית' נחטפנו יחד מקיבוץ כפר עזה. אני חזרתי אחרי 51 ימים של גיהינום; הוא נותר במנהרות 484 ימים עד ששוחרר.
כבר כמעט שנתיים שאני מדברת על ההרעבה, על מנהרות המוות, על השואה שמתרחשת מתחת לאדמה, זה לא חדש. כשראיתי את הסרטון של אביתר דוד נחרדתי, אבל לא הופתעתי. בשואה הראשונה לא הייתה ליהודים מדינה שתציל את אחיהם המעונים. היום יש מדינה, וזוהי שליחותה: לעצור את השואה השנייה.
מאז ששוחררנו אנחנו לא מצליחים להשתקם. במקום לחזור לחיים אנחנו במאבק תמידי על חייהם של מי שעדיין שם. שנתיים הם שוכבים במנהרות הלחות, בלי מקום לזוז, בלי אוכל או מים, בלי אור ובלי תקווה. כשאתה קבור חי אתה חושב רק על זה: אולי לא אשרוד? אולי יהרגו אותי? אולי אפגע מהפצצה?
קית' פגש בשבי את מתן אנגרסט, זיו ברמן ועומרי מירן. הם דיברו איתו על החלומות שלהם ועל המשפחות שמחכות להם. הוא חזר אלי, אבל נפשו נשארה קבורה איתם, במעמקי האדמה. אני צועקת גם בשביל טליה, אמא של גלי וזיוי, אני מכירה אותם מהיום שהם נולדו. תחזירו את הילדים שלה, תחזירו את 50 הילדים שלנו.
כל הסבל הזה יכול להסתיים מחר. חיים יכולים להינצל מחר. כשאתה רואה מולך אדם גוסס, אתה עוזב הכול כדי להציל אותו - וזה מה שאנחנו דורשים ממנהיגינו
עם כל זה, אנחנו שומעים באגביות את טראמפ רומז שייתכן שחטופים נוספים לא שרדו. זה האסון הגדול ביותר למשפחה - לחיות בספק אם יקירך חי או מת. גם אני עברתי את זה בימים של קית' בשבי. הספק הזה חודר לנשמה ומכלה אותה.
אבל יש דרך לסיים את זה. יש הסכם שמונח על השולחן, ושמונים אחוזים מהציבור רוצים בו. כל הסבל הזה יכול להסתיים מחר. חיים יכולים להינצל מחר. כשאתה רואה מולך אדם גוסס, אתה עוזב הכול כדי להציל אותו. זה מה שאנחנו דורשים ממנהיגינו: לא לקום משולחן המשא ומתן עד שייצא עשן לבן.
עד אז, אין לנו שגרה ואין חיים. כל מה שעובר לי ולקית' בראש הוא מה עוד אפשר לעשות כדי להחזיר את כולם. תודה לכל עם ישראל שעומד איתנו. אנחנו אוהבים אתכם, מתפללים לשלום החיילים והחיילות, ומבקשים: הרגע המאושר הזה נמצא במרחק חתימה אחת, בואו נביא אותו כבר.
אני מרגישה כל הזמן את התמיכה, אבל זה לא מה שחשוב ביום כזה. אני בעיקר עצובה כי אנחנו יושבים ומחכים לדבר הבא הנוראי שנעבור - מחכים לשמוע אם מישהו יוציא אותנו מעזה. אני חיכיתי 51 יום, והחטופים שלנו ששם מחכים כבר כמעט שנתיים. מחכים לדבר הבא שיקרה, ובטוחים שאולי מישהו שכח אותם כמו שאני הרגשתי.
אני עוד לא יצאתי משם, כגודל הטראומה. זה ייקח זמן. עזה היא ערימת זבל; מה שקורה שם בלתי נסבל ובלתי נסלח. כמעט שנתיים, ועדיין יש שם חטופים שמחכים על מזרון מטונף - אם יש. מחכים, אולי ירעיבו אותם עוד פעם ולא יתנו להם מים. הם מחכים כמו שאני חיכיתי, אני חיכיתי רק 51 יום, והם מחכים כמעט שנתיים.
זה חייב להסתיים. אני לא מרשה לעצמי לאבד תקווה, אסור לנו לאבד את התקווה - היא נותנת לי כוח, ואנשים סביבי נותנים לי כוח, ואנחנו נמשיך להילחם עד שכולם יהיו פה, בואו להילחם לצידנו - עד החטוף האחרון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו