אביו של אורי דנינו ז"ל: "גם לקבל גופה נהיה כאן נס, שלא יחשבו להשאיר שם מישהו"

"במשך כל הזמן אני התפללתי שמי שיספר את הנס יהיה אורי. במקום זה אנחנו קיבלנו נס נורא, נס בארון". כך משתף בכאב הרב אלחנן דנינו, אביו של אורי ז"ל, שנרצח עת שהה יחד עם חמישה חטופים נוספים במנהרות חמאס.

בסלון הבית, המעוטר בתמונותיו ובאלבומיו של בנו הבכור, הרב דנינו מגולל בשיחה עם "ישראל היום" את השנה המורכבת בחייו, זו שטלטלה אותו ואת משפחתו עד היסוד. "אורי לא היה בן ואח רגיל", הוא נזכר. "אורי מטבעו ראה את האחר. הוא ידע לדבר בשפת הדור הצעיר, ועשה כל דבר בחיוך. תמיד אמרתי לילדים שאני לא הדוגמה עבורם, אלא אחיהם הבכור. אמרתי להם: 'תראו כמה אפשר לעשות - לעבור ממסלול חרדי למסלול צבאי כל כך הרואי, לחייך כאילו יצאת מג'קוזי גם אחרי מסעות מפרכים של 100 ק"מ'. שום דבר לא היה לו קשה, והוא היווה סמל למופת עבור האחים הקטנים שלו".

"בחרנו לחיות"

בשל העובדה שהיווה מודל לחיקוי עבור ארבעת אחיו הקטנים, ההתמודדות של המשפחה בשנה החולפת היתה קשה במיוחד. "המשבר גדול יותר. היינו צריכים לאסוף את הילדים, לחזק ולעטוף אותם, ולהסביר להם שאנחנו בוחרים לחיות לצד האובדן ולא בתוכו, כי אחרת אי אפשר לחיות. השכול הוא קללה כל כך חמורה וכואבת, אבל אנחנו צריכים לזכור את הדברים הטובים ולהמשיך את הדרך של הגיבורים האלה".

בכלל, הבחירה של אורי להתגייס לשירות משמעותי בצה"ל היתה עבור המשפחה מובנת מאליה. כחלק מתפיסת הוריו, שלפיה כל מתבגר בוחר את המוסדות שבהם ירצה ללמוד, בחר אורי בן ה־16 ללמוד בתיכון חרדי בעפולה, כזה שמשלב בין עולם התורה לבין המקצוע. "שם הוא קיבל ערכים של שותפות מלאה ושל הגנה על העם ועל הארץ, שרק חיזקו את הרצון התמידי שלו לשרת בצבא", מתאר דנינו.

באוגוסט 2018 הוא התגייס לפלוגת "תומר" בחטיבת גבעתי, המשיך לסיירת החטיבה ולאחר מכן עבר לשרת בקבע בגדוד 202 של הצנחנים. "הוא ראה בזה שליחות. הוא אמר גם לי וגם לדוד, אחיו הקטן, שהכבוד הגדול ביותר שלו יהיה למות למען המדינה. אני מקבל תעצומות מזה שהוא כנראה יושב עכשיו למעלה, מסתכל עלי ואומר 'אבא מבין אותי'".

"ב־7 באוקטובר, אחרי שברח בעצמו, הוא החליט לחזור ולהציל שלושה חבר'ה שהכיר שעתיים-שלוש קודם לכן". ברגעים ההם נחטף לעזה, ופחות משנה לאחר מכן נרצח באכזריות לצד כרמל גת, עדן ירושלמי, אלכס לובנוב, אלמוג סרוסי והרש גולדברג־פולין ז"ל.

"במוצאי שמחת תורה כינסתי כאן את ילדיי ואמרתי להם דבר אחד: 'תתפללו שלא נהפוך למשפחת שליט'. עוד כשלא ידעתי בבירור שאורי נחטף, תחושת הבטן שלי ושל אמו, עינב, היתה שהוא חי וחטוף בעזה. לא הלכתי לבתי חולים כדי לנסות למצוא אותו, כי הרגשתי את זה עוד הרבה לפני שהצבא הודיע לנו".

את 7 באוקטובר מתאר דנינו כ"כאוס". "לא היתה מדינה ולא היה צבא, אבל חיילים גיבורים בהחלט היו. הנופלים הראשונים הם גיבורים שהלכו להציל את האחים שלהם ולהילחם על המדינה בלי צו ובלי פקודה, בידיעה שייתכן שהם לא חוזרים. כבר בשעה 12 בצהריים הגדוד של אורי היה בכפר עזה והרג 30 מחבלים בכירים. אלה הגיבורים שיוצאים מעם ישראל. אלה הגיבורים שהעם מאחוריהם, שקשה לי להקביל את ההנהגה אליו. לאורך תקופה ארוכה לא ראיתי הקבלה בין האזרחים, ובראשם החיילים הגיבורים הללו, לבין ראשי המדינה".

הדפיקה בדלת

פחות משנה לאחר החטיפה הגיעה הבשורה המרה: אורי נרצח בשבי חמאס. "במוצאי השבת כבר הסתובב באינסטגרם פוסט שנרצחו שישה חטופים וביניהם חטוף בשם 'עומרי דנינו'", מציין אלחנן. "לא היה כתוב אפילו 'אורי'. מכיוון שידענו שאין עוד חטוף עם שם משפחה זהה, לא ידענו אם המידע נכון. ב־3:50 לפנות בוקר הצבא דפק כאן. הפכנו ממשפחה עם תקווה למשפחת שכול".

"זה אפילו מעבר אכזרי יותר אחרי שאתה נאחז בתקווה במשך 328 ימים ולילות, כשאתה יודע שעד יום שני האחרון אורי היה חי. היו מידע ואינדיקציות, גם ברמת המיקום. התחקיר שהוצג לנו, שש המשפחות, מעלה שהרבה דברים לא נעשו נכון באזור הזה, אבל אני בכוונה בוחר לא לנבור בו כל עוד יש חיילים גיבורים שמוסרים את חייהם בעזה, כדי לא להקשות על צה"ל בעת מלחמה", סיפר.

חרף הבשורה הנוראה, בחר אב המשפחה לצמוח ולהצמיח את משפחתו מתוך הכאב. "דרך חטופים ששבו, סרטונים שנמצאו ופריטים שהובאו, למדנו על העוז, על הגבורה ועל הרוח שלא נשברו במנהרה", הוא מגלה. "החלטנו ללכת לאור תעצומות הנפש הללו. אני תמיד מבקש מהילדים שיחיו בצל של אורי. 'אם עד היום חייתם בצילו הממשי, היום תחיו בצל רוחו'. זה מה שנותן את הכוח.

"לפרוק ולהמשיך הלאה"

"בכלל", מוסיף הרב דנינו, "אני קצבתי לעצמי שכל בכי שלי לא יהיה יותר מכמה דקות. אתה מוציא, פורק, משליך את המטען הרגשי־אבלי וממשיך הלאה כדי לא לחיות בתוך הכאב. נכון, זה הכי קשה והכי כואב, אבל יש שלושה ימים ראשונים לבכי, שבעה לשבת יחד, 30 עבור האבלות, שנה לזכור, ומעבר לכך - אנחנו ממשיכים לזכור בלי הצער שבאבל".

לדבריו: "יש פה אחריות הורית וארבעה ילדים שצריכים לראות הורים שתומכים בהם ולא נשברים גם במצבים הכואבים ביותר. אני בטוח שאורי לא היה רוצה שאחיו יחיו חיים מתוך צער. זה הגיע למצב שהם שאלו אותי אם אני עשוי מברזל, ואני הגבתי להם שלא ינסו בכלל לספור את הדמעות שלי, כי בטוח שאני בכיתי יותר ממה שהם בכו בכל שנות חייהם".

איך תעצומות הנפש של אורי באו לביטוי?

"בלילה השלישי כיסו את הרש, למשל, בשמיכה לבנה. הוא היה פצוע בידו, והותירו אותו לדמם. אורי רב עם המחבלים שייקחו אותו לטיפול רפואי כשהוא עצמו עם קליע בגב. ואכן, הם לקחו את הרש ל'ניתוח' בן שבע שעות, שהציל את חייו לעוד 325 ימים. אלי-ה כהן מספר על קבלת הפנים שאורי עשה לו כשהגיע לשם ביום ה־55".

"הוא פתח שם 'סחבקייה'. הוא לא ראה בזה מנהרה ולא נתן למחבלים להרגיש שהוא נתון לחסדיהם. חוץ מזה, לאורך כל השהות שלו הרוח היהודית שלו היתה מפעימה. היו לו שיחות על יחסי דתיים־חילונים עם אלכס ועם אלמוג. הוא לא ויתר על הדלקת נרות חנוכה, וגם כאשר החמצן הדל מתחת לאדמה לא אפשר לנר לדלוק, הוא ניסה שוב ושוב ולא הסכים למחבלים להדליק את הנרות, כיוון שעל פי ההלכה גוי לא רשאי להדליק אותם".

"המסורת שהוא קיבל בבית לא עזבה אותו גם שם: הוא שמר על כשרות ולא אכל בשר ועוף. כשהגישו לו מנות כאלה הוא אמר למחבלים 'אני לא אוכל עד שתביאו לי אוכל אחר. אם אתם רוצים, אני אמות'. ובאמת, הם הביאו לו אוכל אחר. הוא אפילו אמר לאלי-ה שהוא ידע שכשהוא רץ להציל אחרים יש אפשרות שהוא לא יחזור, אבל לצערנו הקב"ה רצה שזה יסתיים בצורה הזו. גם לקבל גופה נהיה כאן נס. יש לנו עוד 30 גופות שם, מי יודע מתי נראה אותן. אני מאוד מקווה שאף אחד לא יעלה בדעתו להשאיר מישהו שם, כמו הדר גולדין ז"ל".

לחבר, לא לפלג

את השיחה אנחנו מקיימים יום לפני שהרב אלחנן מצטרף לנסיעה של משפחות חטופים להונגריה. "מהכיסא הנמוך בשבעה של אורי הבטחתי למשפחות החטופים שאני איתן עד הסוף במאבק הזה, שלא אמור להיות בכלל מאבק".

מאז הוא עוסק ביוזמה שמבקשת לחבר בין נערים ונערות חרדים שבחרו אורח חיים שונה לבין הוריהם, ומקווה שהיא תהיה זו שתשפיע על השיח הישראלי כולו. "בסוף, מה זה משנה מה אנחנו לובשים, ואם יש לאחד כיפה שחורה ולשני כיפה שקופה? אני מנסה לדבר ללב כדי שנבין שאנחנו לא יכולים לריב. זה שאנחנו לא מכירים זה את זה לא אומר שאנחנו צריכים לשנוא.

"בשבעה אני אמרתי לראש הממשלה שלא תמיד צריך להגיב. אנחנו בונים ככה בניין של פילוג והרס. לא חייבים להגיב לכל דבר, ואני אומר את זה לשני המחנות: הפסיקו לייצר אמירות שייצרו עוד אמירות. איזו דוגמה בני הנוער מקבלים מהשיח הזה? כך בדיוק נוצרו השנאה והפילוג שהגענו אליהם ב־6 באוקטובר. אפשר לא להסכים, אבל חייבים להכיר ולדבר. אורי לא הלך להציל חברים או אחים, וכך גם החיילים שלנו בשדה הקרב. למה האחווה הזו לא נמצאת בחוץ - בשכונות, ברחובות? זה לא חייב להסתיים רק בצבא, בבתי החולים ובבתי העלמין. נכון, ישנם שבטים במדינת ישראל ולא כולם עושים את מה שהם צריכים לעשות, אבל רק בהידברות זה יקרה, ביחד".