לפני 688 ימים החיים שלי השתנו. הייתי בבארי, ראיתי את הזוועה בעיניים, חוויתי פחד שאין לו סוף. מאז שום דבר לא חזר להיות אותו דבר.
אוהד בן עמי לצד משפחות החטופים שהוחזקו עימו בשבי, בכניסה לועדת חוץ וביטחון // ללא
שני ההורים שלי נחטפו לעזה וחזרו מהשבי. אבל למרות שהם שבו פיזית, השבי לא באמת עזב אותנו. הוא חזר איתם, והוא חי בכל רגע בבית שלנו. הם נושמים, אבל עם צלקות עמוקות. אני ממשיכה לנסות לנשום איתם, להבין איך ממשיכים מכאן, אבל לא מצליחה להשתקם. כי כל עוד החטופים והחטופה עדיין שם, גם אני שם איתם.
החיים שלנו לא שלמים. כל יום שעובר בלעדיהם הוא יום שבו החברה שלנו לומדת בטעות להתרגל לבלתי־נסבל. אסור שזה יקרה. אסור שננרמל מצב שבו אזרחים וחיילים מוחזקים בשבי כבר כמעט שנתיים, ואנחנו ממשיכים בשגרה כאילו כלום.
אנחנו צריכים לזכור - אין כאן “משפחות חטופים” ו“שאר העם”. זו משימה לאומית של כולנו. מי שחזר, כמו ההורים שלי, חזר פצוע בגוף ובנפש. מי ששורד שם בחיים, זקוק לנו עכשיו יותר מאי פעם. ומי שנרצח, משפחתו ממתינה לכבוד האחרון, להביא אותו למנוחה בישראל. אסור לנו לתת לחיים להירצח. אסור לנו לתת לחללים להיעלם.
הזמן שעובר רק מחזק את תחושת הדחיפות. כל יום נוסף שבו הם שם הוא יום שבו התקווה שלהם ושלנו הולכת ונשחקת. אסור לנו להפקיר אותם, אסור לנו לתת להם להישאר שקופים. עלינו לזכור שכל חטוף הוא עולם ומלואו, וכל משפחה כזו חיה בצל הכאב הבלתי נתפס.
ביום שלישי, ביום ההזדהות הלאומי, “ישראל מתייצבת” - כולנו נקראים לעמוד יחד. לעצור את השגרה, להרים קול, להגיד בקול רם וברור: לא שוכחים, לא מוותרים, לא משאירים אף אחד מאחור. זה היום שבו עם ישראל צריך להוכיח לעצמו שהוא לא איבד את הלב שלו, שהוא עדיין יודע לעמוד יחד.
השיקום שלי, של משפחתי ושל כולנו, יתחיל רק כשכל 50 החטופים יחזרו. עד אז, אין לנו רשות להרפות. אסור לנו להתרגל. אסור לנו לעצום עיניים. כולנו חייבים להמשיך לעמוד, עד שהאחרון יחזור הביתה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו