אביטל דקל חן ושגיא, שחזר משבי חמאס לאחר למעלה משנה, פרסמו היום (חמישי) על חזרתם לראשונה לבית בקיבוץ ניר עוס שבעוטף עזה: "הבית היפה שלנו הפך לשדה קרב".
"הבית בניר עוז לנצח יספר את סיפור חיינו..
זה היה בית מלא בחיים, אהבה, ורגעים קסומים", כך כתבה אביטל, אשתו של שגיא בחשבון האינסטגרם שלה.
View this post on Instagram
"בית שהיה מלא במוזיקה טובה, ריקודים בימי שישי, ארוחות משפחתיות, קפה על הדשא עם חברים, טרמפולינה בפינה, טיולי טרקטורון בשקיעה ועץ מנגו בגינה. בבית הזה יצרנו חיים וחלמנו חלומות גדולים, וביום אחד הבית היפה הזה הפך לשדה קרב.
"כל פינה בבית"
"בבית הזה שגיא נאלץ לעמוד מול מחבלים ולהגן עלינו בשביל להשאיר אותנו בחיים.
הוא הכיר בבית כל פינה ונעזר בזה כדי להילחם בכל מי שניסה. בבית הזה הוא נורה, נחטף ונלקח לשבי. במקום בבית הוא שכב במנהרה, מבלי לדעת מה באמת קרה.
"וכשיצאנו מהממ"ד, כבר לא זיהיתי את הבית,
במקום תמונות משפחתיות על הקיר, ראיתי שלוליות של דם, נשארתי בלי אוויר. חשבתי על שגיא מה הוא עבר בשבילנו. וחיכיתי שיחזור כדי שאוכל לשמוע ממנו.
"וכשחזרנו הביתה- אני ושגיא ביחד בפעם הראשונה, שגיא התחיל לספר לנו על כל מה שקרה, ניגש למטבח, נתן לחלון דחיפה חזקה, עצר לשנייה, והמשיך לספר.. כמה דקות אחרי אני מבינה שמשהו לא בסדר, מבקשת ממנו להזיז את החולצה, ואז רואה, שוב הוא נפצע.
"פתח גדול ומדמם"
"הפעם פתח חדש גדול מדמם. אני נלחצת מתקשרת לרופאה, שולחת תמונה והיא מיד אומרת, יאללה לבית חולים, צריך תפרים בשביל לבצע סגירה.
"בדרך לבית החולים, אני רבה עם שגיא - בפעם הראשונה אחרי החזרה. איך שוב לא שמר על עצמו, איך שוב הוא עושה לי בעיות. אני לא מוכנה לשמוע על פציעות נוספות. מחכות לנו בבית שלוש בנות. שגיא שותק, עצוב ואני כועסת על עצמי שבמקום לעזור לו אני רבה איתו.
"בבית החולים מחכים לנו כבר הרופאים, דרוכים ומוכנים. משכיבים אותו על המיטה. ויאללה 15 תפרים וסוגרים את האירוע. ואני לא מאמינה. באמת? על הביקור הראשון בניר עוז?
"ואז הבנתי שזהו הבית הזה רומז לנו, אין לכם יותר מקום בו. הגיע הזמן ללכת. לפני כחודש נסענו שוב ביחד כדי להיפרד מהבית בפעם האחרונה. רגשות מעורבים - עצב והשלמה.
"רגעים מאושרים ותמימים"
"והיום שגיא סיפר לי שזהו הבית שלנו בניר עוז. שופץ לחלוטין. אין זכר למה קרה. כל הזיכרונות נשארו בתמונות, בראש ובעיקר בלב. ותאמינו לי. הבית הזה, היה בית חלומי.
אני מודה לו על רגעים מאושרים, תמימים פשוטים וטובים.
"והכי מודה לו שברגע הכי קריטי, שגיא הצליח בעזרתו להציל את חיינו. מקווה שבבית החדש, נרגיש בטוחים ומוגנים ושנצליח גם בו לחלום חלומות טובים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו