עדן, לכולם יש חור בלב בצורה שלך

היי עדן, חשבתי שבטח תרצי לדעת מה קרה פה מאז שיצאת לאותה המסיבה, בטח תרצי לדעת מה שלום כולם ומה השתנה.

אבא נשבר לרסיסים, הצבע בפניו הלך והתפוגג ב־11 החודשים שבהם היית נוכחת־נפקדת, קיימת ונושמת אבל בלתי מושגת. ובשנה הנוספת שחלפה מאז נרצחת יכולתי לראות את הצבע נעלם לחלוטין. האשמה והספקות חלחלו בו - ובראשן השאלה איך לא נסע להציל, להביא ולהחזיר? והמחשבה שאולי היה עדיף ללכת יחד איתך ולא לסבול את מה שקורה עכשיו. ולמרות כל הניסיונות והמאמצים להסביר אחרת הוא עדיין מרגיש שהיה יכול לעשות עבורך יותר.

באמא כבה האור. היית מעבר לבת שלה, היית החברה הכי טובה שלה ואשת הסוד. מאז שנחטפת היא בקושי הצליחה לישון, המחשבות עלייך ועל מה קורה איתך. חוסר הידיעה והדאגה לשלומך ולבריאותך עלו לה לא פעם בבריאותה שלה. מאז אותו לילה אמא לא באמת חיה, במקומה יש צל.

את היית הסיבה להישאר עם הראש מעל המים, ועכשיו כבר אין. כל מה ששמח גם מלא בעצב. אושר זו מילה שמרגישה כל כך רחוקה, וצחוק כבר לא מצליח להתגלגל. אמא מחכה לנכדים שיגדלו וישמעו על דודה עדן, ויתגעגעו לדמות שחסרה ושיכירו רק מסיפורים.

לומדים לחיות ליד הקושי והכאב

לקח לי זמן למצוא את המילים המתאימות, הנכונות. לקח לי זמן להצליח לבכות, עם דמעות. אני מרגישה אשמה שלא החזרתי אותך הביתה, בריאה ושלמה. אשמה שבמו ידיי פערתי לכל אהובייך פצע שלעולם לא ייסגר. אני מרגישה פספוס שאת אינך, אינך פה. עדן, זו לא קלישאה או שורה משיר - יש לכולם חור בלב בצורה שלך.

אני מרגישה אשמה שלא החזרתי אותך הביתה, בריאה ושלמה. אשמה שבמו ידיי פערתי לכל אהובייך פצע שלעולם לא ייסגר. אני מרגישה פספוס שאינך פה

בכל בוקר אני מרגישה את המשאית מתיישבת לי על החזה מחדש במחשבה על איך במו ידיי כיביתי לאמא את האור וניפצתי את שארית הלב של אבא. במו ידיי הוצאתי למאי ושני את האוויר מהריאות. כשלתי בלהחזיר אותך לבית. ואני אסחב איתי את התחושה הזו לנצח.

אני יודעת שזה נראה שכולם כל כך התקדמו והמשיכו לחיות, אבל בעצם כמו בשיר של גלי עטרי, שמאז לכתך נעשה האהוב עלי ביותר: "הכל עומד במקום, הזמן ממשיך ללכת. היית כאן ופתאום - כמו חלום, הכל עומד במקום".