היי, זה אני, רון. כן־כן, לא רואים בתמונה? אתם מכירים אותי כרון ארד, אולי כבר שכחתם שהייתי פעם סתם, רון. פשוט ראיתי שאתם מחפשים לי חברה ורציתי לומר שאין לי צורך.
מתן צנגאוקר בסרטון חדש: "כל החברים והמכרים שלי, תעשו רעש כמו שאתם יכולים"
ראשית, הם צעירים לגילי, שהרי אני פה קרוב לארבעים שנה והם "רק" שנתיים. וחוץ מזה, עם איך שהם נראים, כדורגל איתם לא נראה ישים.
שנית, המשפחה שלי - הדפוקה או התמימה, תלוי את מי שואלים - נרדמה בשמירה, ולהם יש משפחות "ערות בלילה". משפחות שנלחמות ללא הפסקה, ובמלוא הרצינות. אני רואה ושומע אתכם מפה.
ואני רואה גם אוסף של דמויות הזויות שמחפשות מפתחות - החל מבונה היסודות של 7 באוקטובר שמחפש את המפתח של היועצת, המשך בנומרולוג העסוק ביצירת תקשורת אוהדת, וכמובן באוסף המשריינים את מקומם במפלגה - והכל למען המטרה המקודשת: ליצור לי חברה פה.
תודה רבה באמת, אבל לי נוח פה לבד. אם אתם מעוניינים שהם לא יצטרפו אלי, נא להפעיל לחץ על הבחור שלא העירו אותו בבוקר ביום חטיפתם. רק רעש גדול יעיר אותו ויגרום לו לפרוץ את הדלת שאבדו לה המפתחות.
מי ומה אנחנו בלי האתוס?
וכמה מילים ממני, אחיו הצעיר של רון, שכבר יותר שנים פה בלעדיו מאשר הייתי איתו. ההוא שלא העירו אותו מכיר היטב את התענוג המוזר והמפוקפק הזה.
אני נמצא כאן היום מסיבה אחת בלבד: רון לא חזר הביתה. ואם ממשלת ישראל תמשיך בהתנהלותה הנוכחית, גם 50 החטופים שלנו לא יחזרו הביתה.
וזה נורא ואיום!
כי למה כולכם מכירים את השם רון ארד? הרי ב־78 שנות קיומה של המדינה איבדנו כל כך הרבה אנשים טובים. ובכן, כולכם מכירים את השם רון ארד בגלל האתוס הישראלי, שקבע שמדינת ישראל לא מפקירה את בניה בשבי.
האתוס הזה, שאיגד סביבו את כל הציבור הישראלי המשרת בצבא, על כל גווניו השונים, האתוס הזה מתנפץ מול עינינו מאז 7 באוקטובר.
מי אנחנו ומה אנחנו בלעדיו?
את כולם, עכשיו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו