ישראלים רבים עצרו היום (ראשון) את שגרת יומם, שבתו והפגינו למען החזרת 50 החטופים, המוחזקים כבר 681 יום בתנאים מזעזעים בשבי בעזה. בני משפחות חטופים נאמו בשיאו של יום המחאה, בעצרת המרכזית בכיכר החטופים, אליה הגיעו מאות אלפי ישראלים.
ישיר | הצעדה בדרכה לכיכר // רוני לוינסון
עינב צנגאוקר, אמו של החטוף מתן צנגאוקר: "שורף לי מרוב געגוע. הלב שלי שורף כולו. מתן שלי. אנחנו ועם שלם עושים בשבילך, בשביל כל החטופים והחטופה רעש. המבט השקט שלך בסוף הסרטון מלווה אותי כשאני מתהפכת במיטה בלילות. אני מדמיינת אותך מביט לי בעיניים. וכואב לי, שורף לי בנשמה מרוב געגוע. שורף לי שאני לא יכולה לחבק, לשמוע ולהחזיק אותך".
"ממשלת ישראל מעולם לא הניחה יוזמה אמיתית להסכם כולל וסיום המלחמה", המשיכה. "הם הפכו את המלחמה הצודקת ביותר למלחמת שווא. שרים התגאו שטירפדו עסקאות. ניצלו את הכאב שלנו המשפחות. אין ממשלה ראויה אבל יש לנו עם. קמנו ב-7 באוקטובר להציל את המדינה ואנחנו קמים עכשיו להציל את החטופים והחיילים. אנחנו דורשים הסכם כולל וישים ואת סיום המלחמה. אנחנו דורשים את מה שמגיע לנו - את הילדים שלנו. ונמשיך לדרוש עד שנקבל. מתן שלי. גיבור שלי, אני כל כך גאה בך איך שאתה מחזיק מעמד כבר 681 ימים. אנחנו נלחמות עליך מתן, עם שלם נלחם עליך ילד יפה שלי. תחזיק מעמד. אנחנו בדרך להוציא את כולם".
ישיר | 300,000 אלף ישראלים וישראליות בכיכר החטופים // אמיר גולדשטיין
אופיר ברסלבסקי, אביו של רום: "ערב זועם לכולם, לפני שבועיים קיבלנו אות מרום שלנו אות חיים משם, אות שריסק את החיים שלנו כאן. רום מורעב, מעונה, פוחד פחד מוות. יהודים בתת משקל, גוססים, צועקים לעזרה. כל המדינה ראתה. כל ההנהגה ראתה. וההנהגה החליטה, ברוב קולות בקבינט – להמשיך ולהפקיר את רום שלי ואת שאר החטופים והחטופה. זאת כבר לא הפקרה – זאת הקרבה בפועל. לרום שלי אין זמן. לחטופים – החיים והחללים – אין זמן".
"הממשלה, העומד בראשה, כל השופרות שלה ושאר מחרחרי המלחמה ומקריבי החטופים עשו הכל בשביל שהעצירה הזאת לא תצא לפועל, ומשעות הבוקר הם לא מפסיקים לנסות להקטין את מה שקרה במדינה האהובה שלנו מהבוקר. זה לא הצליח להם. זה לא יצליח להם. כי היום יותר מתמיד ברור לי: אנחנו לא לבד. אתם איתנו".
יהודה כהן, אביו של נמרוד כהן: "כבר 681 ימים שממשלת השבעה באוקטובר של נתניהו קוברת את נמרוד ושאר הבנים שלנו חיים. אנחנו חיים בין ארגון טרור שמחזיק את הילדים שלנו לממשלה שמסרבת לשחרר אותם מטעמים פוליטיים. הילד שלי סובל כי הממשלה רוצה לכבוש שטחים ואני לא מוכן להקריב את הבן שלי על המזבח הזה שלכם, לא בשביל זה נמרוד התגייס".
"כבר 681 שהחיים שלנו נעצרו בדמוקרטיה היחידה בה לדעת קהל אין שום ערך וחמור מזה, לא אחת אני חש שהעצב והחרדה של כולנו, מסבים עונג להנהגה הסאדיסטית הזאת שיושבת בירושלים ומחשבת איך לשרוד על חשבון סבלנו, אני רואה אותם בוועדות בכנסת ורואה אותם בתקשורת, חוסר האונים של הציבור הוא הנס שלהם".
והמשיך: "אני פונה אליכם ציבור יקר, אתם הדרך היחידה והאחרונה שלנו לזעוק את זעקתם, לקרוא לסיום המלחמה ושחרור הילדים שלנו. אני קורא לציבור לשבות, להשבית ולשבש את הסדר הציבורי עד שהם חוזרים המדינה לא תחזור לנורמליות עד שממשלת נתניהו תסתיים את המלחמה בעזה במסגרת עסקה לשחרור כל החטופים".
מכבית מאייר, דודתם של גלי וזיו ברמן: "כמה כוחות קיבלנו מכם ביום הזה, כמה עוצמות יש בעם שלנו. משעות הבוקר המוקדמות אנחנו מקבלים סרטונים מכל קצות הארץ, של פעולות של אנשים שאכפת להם. זו המשמעות של כל ישראל אחים - מיליוני אנשים שרואים את גלי וזיוי כאחים שלהם, וכך גם את עוד ארבעים ושמונה חטופים וחטופה. חיים וחללים כאחד. הלוואי שגלי וזיוי רואים את התמונות האלה שם במעמקי המנהרות. תמונות של עם שלא מוותר עליהם ולא מתעייף. כמה כוחות זה יכול לתת להם שם, לשרוד עוד יום, עוד שעה, עוד דקה".
"אסור שזה יהיה חד פעמי", המשיכה, "אסור לעצור לרגע, רק להגביר את הצעקה אל מול כל כוחות הרשע. המלחמה חייבת להיפסק ממקום של כוח ועוצמה. מהיכולת של הצבא המדהים שלנו לשמור על הגבולות כדי שלא יקרה שוב ה-7 באוקטובר. אם זה לא יקרה, הדם הוא על הידיים של מקבלי ההחלטות. מערכת ביטחון חזקה מצילה חיים כאן ועכשיו, משיבה את החללים לקבורה בכבוד, ורק לאחר מכן מבטיחה במעשים שלעולם לא נצטרך עוד להשיב את בנינו ובנותינו מהשבי. זה לא פוליטי, זה אנושי. כל אזרח צריך לדעת שזה היה יכול לקרות לו. לא מדובר רק בגורלם של היקירים שלנו, אלא בגורלה של ישראל כולה".
לישי לביא מירן, אשתו של עמרי מירן: "כל אזרח שיצא היום – לכיכר ליד הבית, לצפור בכבישים, להניף שלט הוא גלגל הצלה. כל פעולה קטנה היום היא נקודת אור גדולה. כולנו יחד יוצרים מפגן כוח שנקרא עם ישראל – עם שלא מוותר על החיים, על התקווה, על האחריות. שבוע שעבר שהכרזנו אנחנו משפחות חטופים ומשפחות חללים יחד על היום הזה לא תיארתי לעצמי שזה מה שיקרה".
והמשיכה: "היום ובכל יום ב- 681 הימים האחרונים אנחנו, כולנו דורשים דבר אחד: הסכם. הסכם אחד שישיב את כל 50 החטופים. את השורדים לחיים אמיתיים, את החללים לקבורה הולמת. עמרילי אהוב שלי, עם שלם יצא היום. הלוואי וראית קצת וקיבלת כוח. אני מבטיחה לך אתה עוד תשמע את המילה אבא. אתה עוד תקבל חיבוק שיירפא הכל מרוני ועלמא".
חנה כהן, דודתה של ענבר הימן: "אני חנה כהן, דודתה של ענבר הימן – החטופה היחידה שעדיין נמצאת בשבי חמאס. ענבר הגיעה למסיבת הנובה בהתנדבות, כמסייעת רגשית לחוגגים במצוקה. בבוקר הנורא, היא נמלטה במשך שלוש שעות, עד שנלכדה בידי שני עזתים, ולאחר מכן בידי מחבלי נוח'בה, שירו בה באכזריות וחטפו אותה על אופנוע לעזה.
כעבור חודשיים, הגיעה הדפיקה הנוראית בדלת, זו ששינתה אותנו לבלי היכר ומאותו רגע גזרה עלינו חיי גהנום".
"ענבר – הילדה היפהפייה. הבת היחידה של חיים ויפעת. ילדה מוכשרת בכל תחום, אבל חסרת מזל. מאז, אנחנו נאבקים על השבתך. היית עבורנו עולם ומלואו, ונשארת כזו גם לאחר שנרצחת. אנחנו חייבים אותך בבית, לידנו - כדי שנוכל לבכות, להדליק נר לזכרך, ולדבר איתך עוד קצת. אמא שלך, יפעת, מחכה לחבק את הארון שבו תנוחי מנוחת עולמים ולבכות עליו. הורייך לא יזכו ללוות אותך אל החופה, הם רק מבקשים ללוות אותך למנוחת עולם".
היא פנתה בדבריה לממשלת ישראל: "ענבר היא דור שלישי לשואה. סבא רבה שלה טמון בקבר אחים ברומניה - והנינה שלו קבורה בעזה. זה נשמע הגיוני? הצילו את הילדה שלנו ואת כל החטופים - אלה שעדיין חיים, ואלה שהפכו לחללים. אסור לאפשר טרגדיה איומה נוספת של חיים שאבדו ושל מעגלים שלא יסגרו. אנחנו דורשים את הילדה שלנו ואת
כל 50 החטופים והחטופה בעסקה אחת חיים וחללים כאחת. אין לנו תקומה כל עוד הם שם".
דביר קופרשטיין, אחיו של בר קופרשטיין: "681 ימים שהוא לא בבית. אני נמצא כאן היום, ביום שהעם צועק, בר, כמו שאר החטופים, הוא לא סיסמה, הוא בן אדם. אח, נשמה. מאז שנחטף ראינו סרטונים קשים מאוד. פחד, רעב, סבל אבל מה שהכי בלט זה הפחד שישכחו אותו – אנחנו לא נשכח. אנחנו קמים כל בוקר ולא יודעים אם הוא חי. זה לא חיים, זה סיוט. אני לא מדבר על הפוליטיקה, אני מדבר על המוסר, אחריות, זה המאבק של כולנו וכל אחד יכול להשפיע. אני לא מחפש רחמים, אני רק רוצה שאחי יחזור. נמשיך לזעוק עד שכולם יחזרו".
רעות רכט אדרי, אמו של החייל עידו אדרי ז״ל: "היום, מדינה שלמה, לחצה על בלם החירום. מאות אלפי אימהות שכולות, אחים ויתומים, אלמנות, מילואימניקים, פצועי צה"ל, בעלי עסקים, אזרחים שבורים כלכלית ונפשית. כולם עצרו יחד וצעקו יחד בקול ברור: די. מספיק".
681" ימים מאוחר מדי, אנחנו לא מוכנים לשתוק יותר. אין יותר הארכות זמן. אין יותר תירוצים. אין יותר ספינים ושקרים הגיע הזמן שמממשלת ישראל תלחץ גם היא על בלם החירום. תחזיר את כל החטופים. תחזיר את החיילים. תקים ועדת חקירה ממלכתית. אנחנו, המשפחות השכולות של 'מועצת אוקטובר", שילמנו כבר את המחיר הנורא מכל. אבל יש כאן איתנו היום משפחות שהבנים שלהם עדיין יכולים לחזור בחיים. יש כאן איתנו היום משפחות שעדיין יכולות לקבל קבר ומעט נחמה".
ענת, אימו של מתן אנגרסט: " אנחנו דורשים להפסיק את להקריב את ילדינו. ההנהגה הנוכחית לא מצילה אותם. אבל אתם כן עומדים לצידנו, עומדים איתן לאורך כל הדרך. אתם התזכורת לכוח של עם ישראל. אתם התקווה, הקול השפוי שצועק את המובן מאליו – לא ממשיכים ככה. אנחנו לא מדינת עולם שלישי. אנחנו לא מפקידים את ילדינו בשדה הקרב. מהיום, לא נגיד עוד יום יבוא, אנחנו נביא את היום. אסור לנו לשתוק יותר, השתיקה הורגת את החטופים. השתיקה הורגת את החיילים שנשלחים לקרב".
"לא תהיה פה יותר שגרת חטופים אכזרית. אנחנו דורשים מהממשלה להניח מתווה ישראלי לסיום המלחמה, בלי תוספת, רק תמורת השבת החטוף האחרון. מתן אהוב שלי, אם אתה רואה מה קורה פה הערב, אני אוהבת אותך, אני רוצה שתדע, מיליוני ישראלים יצאו להילחם עלייך היום, כמו שאת נלחמת עבורם. כל עם ישראל מחבק אותך. אהוב שלי, תחזיק מעמד, אל תאבד תקווה, אל תוותר. אתה חייל בצבא ההגנה לישראל, והיום העם צבא ההגנה שלך".
רובי חן, אביו של איתי חן: "במקום להיות בטיול אחרי צבא, הוא מוחזק בשבי כבר 681 ימים. צריך ואפשר להחזיר את כולם. את החיים ואת החללים. ביבי, ראש ממשלת ישראל, החזרת החטופים זו לא מתנה לאויב, זה חוב מוסרי, ערכי ויהודי. אתה והממשלה שלך הכניסו שנים קטארי לעזה. אתם הפכתם את החמאס למכונת מלחמה מפלצתית. המחיר האמיתי זה שנאבד את הערבות ההדתית".
קובי אהל, אביו של אלון אהל: "האם שואלים את עצמם כמה ערך יש במחאות? האם הן משפיעות? תנו לי לומר לכם, ההשפעה שלכם אדירה. הקול שלכם מהדהד בכל רחבי הארץ ובכל קצות תבל. קולכם הוא הקול של התקווה והסולידריות. קול שחייב להיכנס ללב של כל אחד ואחד ממקבלי ההחלטות שלנו. קול שחייב להבהיר – העם דורש את השבת כל החטופים. תודה שאתם עוזרים לנו לקרב את היום שבו ישובו כולם הביתהאני מבקש ואומר שכולנו חייבים לחשוב ולדמיין את הרקע הזה, כמה עוצמה שמחה והנחת רווחה כולנו נרגיש כשכולם יחזרו. תחשבו על החיבוק שלי עם אלון. תראו את החיבוק הזה. מה זה יעשו לנו כעם, כחברה, זה הרגע ממנו נוכל לצמוח. הם חייבים לחזור הביתה, הם חייבים לחזור עכשיו".
אלעד אור, אחיו של דרור אור: "אני אלעד. אחיו של החלל החטוף דרור אור שנרצח בבארי עם יונת אשתו. שלושה אחיינים שלי שנחטפו - עלמה, נעם וליאם אור שוחררו בעסקה ב2023. אזרחי ישראל קמו איתנו הבוקר והוכיחו שזה לא עוד יום. השביתה העממית הנרחבת שטפה את הרחובות ואת הלבבות והוציאה לאור את האמת: הישראלים רוצים את החטופים בבית".
"הישראלים מתנגדים לתכנית לכיבוש עזה ומאסו בהפקרה ובהרג. הישראלים מבינים שממשלת הדמים והשחיתות ממשיכה במלחמת נצח רק כדי לשרוד ויודעים שהממשלה נגדנו. מחירי המלחמה בעזה עבור החברה הישראלית ועבור אנשי עזה הפכו בלתי נסבלים. די כבר. מגיע למשפחה שלנו להחזיר את דרור לקבורה ראויה בבארי. מגיעים לאזרחי ישראל חיים טובים יותר. אין לנו ברירה אלא להמשיך להתנגד ולהיאבק יחד".
אסנת גץ, דודתו של עומר נאוטרה: "עומר הציוני והערכי שנולד וגדל ניו יורק, רגע לפני הקולג' בחר לעזוב הכול, לעשות עלייה ולהתנדב לצבא כחייל בודד. עומר התגייס לשריון, יצא לקורס קצינים, התמנה למפקד מחלקת טנקים ובאותו בוקר נורא היה מפקד מוצב ה'ביתהלבן' בין נירים לניר עוז. במשך 421 ימים, קיווינו שעומר שלנו שורד את השבי, אבל, ביום ה 422 קיבלנו את ההודעה הקשה מכל, עומר לא שרד. ומאז הימים עוברים וסערת הרגשות ממשיכה וגואה".
"681 ימים. דמיינו שכל סיפרה היא יום שלם: יום של רעב, של עינויים, יום ללא אור, ללא אוויר, יום של פחד , של דאגה, יום של געגוע. ועוד יום. ואני שואלת - מתי? מתי נזכה לימים חדשים של תקומה? ולא, אנחנו לא רוצים עוד משפחות שכולות, עוד פצועים ופצועות, לא עוד חיילים שמתאבדים ולא עוד מלחמה, הרס וחורבן, והערבות ההדדית ולא משאירים אף אחד מאחור, וקדושת החיים כל הערכים שעומר גדל עליהם: אלה הערכים שאנחנו רוצים ולחיות לאורם. ואנחנו יודעים שכל רגע חולף מסכן את הסיכוי לחזרתם. ואנחנו יודעים שהם לא יחזרו הביתה בלחימה, אלא רק בהסכם. שישיב לנו את כולם. וזה צריך לקרות עכשיו, כי די, אין אוויר לנשום, כי רק כשנחזיר, נקום".
חן ארד, אחיו של רון ארד, על רקע תמונתו: "היי, זה אני, רון. כן כן, לא רואים בתמונה? אתם מכירים אותי כרון ארד, אולי כבר שכחתם שהייתי פעם סתם, רון. פשוט ראיתי שאתם מחפשים לי חברה. רציתי לומר, שאין לי צורך. ראשית - הם צעירים לגילי שהרי אני פה קרוב ל-40 שנה והם 'רק' שנתיים. וחוץ מזה, עם איך שהם נראים, כדורגל איתם לא נראה ישים. שנית - המשפחה שלי, הדפוקה, או התמימה, תלוי את מי שואלים, נרדמה בשמירה, ולהם יש משפחות 'ערות בלילה'. משפחות שנלחמות ללא הפסקה! ובמלוא הרצינות".
"אני רואה ושומע אתכם מפה. ואני רואה גם אוסף של דמויות הזויות, שמחפשות מפתחות. החל מבונה היסודות של ה-7 באוקטובר שמחפש את המפתח של היועצת, המשך בנומרולוג העסוק ביצירת תקשורת אוהדת וכמובן באוסף המשריינים את מקומם במפלגה והכל למען המטרה המקודשת - ליצור לי חברה פה. תודה רבה באמת, אבל לי, נוח פה לבד. אם אתם מעוניינים שהם לא יצטרפו אליי אז נא להפעיל לחץ על הבחור שלא העירו אותו בבוקר ביום חטיפתם. רק רעש גדול יעיר אותו ויגרום לו לפרוץ את הדלת שאבדו לה המפתחות".
והמשיך: "וכמה מילים ממני, אחיו הצעיר של רון, שכבר יותר שנים פה בלעדיו ממה שהייתי איתו. ההוא שלא העירו, מכיר את התענוג המוזר והמפוקפק הזה היטב. אני נמצא כאן היום מסיבה אחת בלבד - רון לא חזר הביתה. ואם ממשלת ישראל תמשיך בהתנהלותה הנוכחית, גם 50 החטופים שלנו לא יחזרו הביתה. זה נורא ואיום. למה כולכם מכירים את השם רון ארד? הרי ב-78 שנות קיומה של המדינה איבדנו כל כך הרבה אנשים טובים. כולכם מכירים את השם רון ארד בגלל האתוס הישראלי שקבע שמדינת ישראל לא מפקירה את בניה בשבי. האתוס הזה, שאיגד סביבו את כל הציבור הישראלי המשרת בצבא, על כל גווניו השונים, האתוס הזה מתנפץ מול עינינו מאז ה-7 באוקטובר. מי אנחנו, ומה אנחנו בלעדיו ?! את כולם, עכשיו".
זמיר חיימי, דוד של טל חיימי: "אני זמיר חיימי מקיבוץ ניר יצחק, דודו של טל חיימי, שנהרג בהגנה על הקיבוץ בשבעה באוקטובר 2023. אנחנו עדיין מחכים לשובם של טל, ליאור רודאייף וכל שאר ארבעים לשמונה החטופים והחטופה".
"הבוקר נפגשנו, מספר משפחות של חטופים עם נשיא המדינה יצחק הרצוג ועם רעייתו מיכל. הפעם הטון היה אחר ותוכן הדברים היה שונה. אמרנו לנשיא ואני חוזר על הדברים שנאמרו בפגישה: תשנה גישה. תפרוץ את המסגרות. זמן לאמירה ברורה מצידך - תעצרו את המלחמה. תחזירו את כל החטופים בעסקה אחת. אם לא תעשו זאת אנחנו לא נסלח לכם. ההיסטוריה היא שתשפוט אתכם".
"אני אישית כבר לא קורא לשרים ולקבינט לעשות מעשה", המשיך, "אני לא מצפה מהם לכלום והלוואי שאני טועה. הרגשתי האישית היא שאנחנו לא מעניינים אותם. עכשיו הכל עובר אלינו. הכל עובר לעם. הכל עובר לאזרחים. עולים מדרגה. משנים גישה. השינוי מגיע מלמטה. מגייסים אנרגיות. מגייסים חברים. מחזירים את המדינה למסלול. מחזירים את המדינה לאזרחיה. מחזירים את החטופים הביתה. את כולם, עכשיו".
איל אשל - אביה של רוני אשל ז״ל: "681 ימים אני מסתובב בכל במה אפשרית כאבא של רוני שלי, הגיבורה, שנפלה בקרב במוצב נחל עוז ב-7 באוקטובר. היום, בבמה הזאת, לערב אחד אני פושט את התפקיד שלקחתי על עצמי וחוזר להיות אזרח ישראלי מודאג מאוד מודאג. מודאג מ-50 חטופים שעדיין נמקים בשבי מודאג מהאיום לגיוס עוד מאות אלפי מילואימניקים מודאג מממשלה שלא מוכנה להקשיב לרצון 80 אחוז מהעם שלה".
"אבל אני גם אזרח ישראלי אופטימי. מאוד אופטימי אופטימי מכם - שנמצאים כאן היום וזועקים את זעקת הרב. אופטימי מכל מי שצופה בנו בבית - ויודע שמה שהיה הוא לא שיהיה. אופטימי כי אין לנו דרך אחרת. היום מדינה שלמה עצרה רגע לפני התהום. הכוח בידיים שלכם, שלנו, של כולנו. תזעקו מדם לבכם לממשלה: תניחו הסכם על השולחן! החזירו הביתה את כל החטופים! תתחילו את תהליך השיקום שלנו כמדינה, כחברה, כעם! היום זה יום היסטורי. תזכרו את המילים שלי. זה היה בוקר של יום חדש. של תקופה חדשה".
נדב רודאיף – בנו של ליאור רודאיף ז״ל: "אני נדב, בנו של החלל-חטוף, ליאור רודאיף ז"ל. אבא נפל בבוקר ה-7 באוקטובר. גיבור שיצא להגן בהיעדר צבא על הבית, המשפחה והקיבוץ – ונלקח כשלל על ידי המחבלים הארורים, גופו נחטף לעזה והוא עדיין שם יחד עם עוד 49 חטופים".
"אנחנו כמשפחה למדנו על בשרינו את ההבדל בין חשוב לדחוף", המשיך, :אנחנו צועקים כמה חשובה והכרחית הבאתו לקבורה כישראלים, כיהודים, כבני אדם. אך אומר זאת בכאב לב גדול והבנה משתקת שלצערי מה שמה שחשוב הוא לא הכי דחוף. הכי דחוף זה להוציא מהגיהנום של עזה את החטופים ששורדים בחיים והזמן שלהם אוזל. הכי דחוף להגיע להסכם מדיני שיחזיר אותם הביתה קודם כל ולפני הכל. הכי דחוף להפסיק לסכן את חיילינו האמיצים בסדיר ומילואים במלחמת נקם חסרת אופק לסיום".
"ואז ורק אז, אנחנו, אזרחי המדינה, נתחיל לעבוד על מה שהכי חשוב: הקמת ועדת חקירה ממלכתית ושיקום המדינה שלנו כדי שנוכל לחיות פה בכבוד כבני אדם. יחד, נראה למקבלי ההחלטות שאנחנו: לא מוכנים יותר לשמוע 'הותר לפרסום', לא מוכנים לאבד צלם אנוש. אנחנו רוצים להחזיר את כולם, חטופים וחיילים, הביתה. ועכשיו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו