הפצועים השקופים: אלפי אנשים נותרים מחוץ להגדרות המיושנות של "פגיעת איבה"

נתוני הביטוח הלאומי, המתייחסים לנפגעי פעולות איבה שהוכרו מאז אוקטובר 2023, מספרים סיפור רחב היקף: 74,437 בני אדם הוכרו כנפגעי פעולות איבה, עשרות אלפים שהמדינה נתנה שם לסבל שלהם והכירה בחובתה כלפיהם, גם אם לא תמיד בצורה מלאה.

אבל האם זהו כל הסיפור, או שמא נעלמו מטווח הראייה נפגעים רבים נוספים, שאינם "זוכים" להכרה המיוחלת ונאבקים לעיתים על מחיה בסיסית, בהיעדר יכולת להתקיים או להשתקם? השאלה כמעט רטורית, בעולם שבו לא נערך עדכון גרסה להגדרות המכוונות את פעולת רשויות המדינה.

7 באוקטובר 2023 הוא נקודת ציון בהיסטוריית הדמים של מדינת ישראל, מבחינות רבות. עשרים חודשים לאחריו אנחנו רק מתחילים לאסוף שבבי מידע שיאפשרו לנו להבין את השלכותיו על אירועי חיינו. מה טיבן של הפגיעות שנגרמו, באותו יום או לאחריו? מי הם הנפגעים?

הפכנו למעבדה ויקטימולוגית

מדינת ישראל הפכה מאז 7 באוקטובר 2023 למעבדה ויקטימולוגית, שבה אנחנו נדרשים לצפות, לנתח, להבין ולהסיק מסקנות בתנאים שמעולם לא התקיימו כאן קודם.

מבחינה ויקטימולוגית – תורת הקורבנות – אנו נדרשים כיום למסגרת תיאורטית ולשפה חדשה, שתתאים את עצמה למציאות שהשתנתה לנגד עינינו. מבחינות רבות העולם שהיה קיים וידוע לנו לפני הטבח שינה את פניו, ולכך יש משמעויות גם עבור אוכלוסיות שלמות של "נפגעים נעלמים מן העין".

נתוני הביטוח הלאומי מתייחסים לנפגעים שזכו להכרה, על פי קריטריונים שהיו קיימים בעבר, וזכו להגמשה מסוימת בעקבות 7 באוקטובר. אבל – ומבלי להיכנס להגדרות משפטיות – לב ההבנה של המערכות השונות נשאר זהה: "פגיעת איבה" היא פגיעה המתרחשת בנקודת זמן ספציפית, על פי רוב כאשר הנפגע נמצא במקום הפגיעה.

אפשר לקחת כדוגמת קיצון את בני משפחות החטופים שהם קבוצה קטנה, גם אם מסתכלים על מעגלי קרבה שניים ושלישיים – דודים, סבים, בני דודים, נכדים. בעבר היו לנו את משפחותיהם של רון ארד, גלעד שליט והדר גולדין, שהוריו נלחמים עדיין על השבתו, ומשפחות נוספות של חטופים שנעדרו משך תקופה ארוכה, לעיתים – עד היום. אבל זו איננה הפגיעה שאנחנו רואים כיום. מבחינות רבות הפגיעה כיום דורשת לימוד והמשגה חדשה, לא רק במענקים אלא בעצם ההכרה בייחודיות הפגיעה.

כנקודת מוצא אפשר להיעזר בעולם המשפט הפלילי, המשקף תובנות לגבי פגיעות חמורות, שבו קיימות הגדרות ותפיסות אשר יכולות לעזור לנו לנתח את המצב ולהתאים סיוע לפגיעה.

אפשר לנסות ולפשט את המושגים המורכבים ולדבר על שני רכיבים שדורשים מחקר והכרה דחופה של המדינה. האחד הוא פגיעה פסיכולוגית, נפשית. השני הוא פגיעה נמשכת.

בניגוד לעבר, שבו נהוג היה לחשוב במושגים של פגיעה פיזית, עד אובדן חיים - המשפט החל להכיר בשנים האחרונות גם בחומרתן של פגיעות נפשיות, אף אם לא במידה מספקת.

למשל, כאשר החוק מגדיר היום "התעללות בקטינים או בחסרי ישע", זו יכולה להיות התעללות גופנית, מינית או נפשית. המונח "טרור פסיכולוגי" הפך לחלק בלתי נפרד מחיינו בעשרים החודשים האחרונים, אבל עדיין לא מצא את דרכו בצורה מספקת אל הגדרות הפגיעה בחוק. ועדת משרד הביטחון היא הקובעת מי יוכר על פי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970.

השאלה: מיהו נפגע?

תפיסתה, המדגישה נוכחות במקום האירועים, רחוקה שנות אור מהעולם של היום, למרות שהחוק כלל אינו דורש נוכחות פיזית. האם בשנת 2025 אפשר באמת לטעון שרק מי שנסע לדרום ביום הטבח וחיפש את יקיריו בין גופות הוא נפגע? ולהניח מיידית שמי שדיברה בטלפון עם אחייניתה שנרצחה "נפגעה פחות"?

המושג הרלוונטי השני שכדאי לאמץ הוא "עבירה נמשכת", הכרה של המשפט הפלילי בכך שפגיעה היא לא תמיד נקודתית בזמן. יותר מכך – פעולות מתמשכות עשויות להיות בעלות חומרה מיוחדת, מעצם המשכיותן. האם פעולת האיבה התרחשה ב־7.10.23, או שהיא מתרחשת מאז ולא נפסקת לגבי בני אדם מסוימים? האם החטיפה של בנם היא רגע הפגיעה, או שיש כאן תופעה שונה לחלוטין?

הרי ברור לכל מי שנפגש עם בני משפחות - שהפגיעה כלל לא הסתיימה עבור חלק ניכר ממשפחות החטופים ועבור חטופים ששבו, ולא רק עבור אותן 50 משפחות שיקיריהן עדיין שם. אם נחבר את שני המושגים, האם למישהו יש ספק שהורים נפגעים כתוצאה מצפייה בסרטון של בנם הגווע מרעב? ומה עם אחיו? או חטופים שהיו איתו במנהרה ושוחררו וכעת נאלצים לצפות בו, כשהוא עדיין שם? האם פרסום הסרטון אינו "פעולת איבה"?

השורה התחתונה היא שנדרשת כאן מהפיכה מחשבתית, באופן שישקף את המציאות ויסייע לכלל הנפגעים. האשם אינו במוסד לביטוח הלאומי, הפועל על פי החוק ומניסיוננו אף מגלה לא פעם גמישות ורצון טוב אל מול הנפגעים.

האשם הוא בתפיסות שהשתרשו ודורשות תיקון עמוק. נדרשות אבחנות ברורות מי יוכר ומי לא, אבל אי אפשר עוד להשתמש בתפיסות שתואמות רק לפיגוע ירי או לפיצוץ אוטובוס ולהחיל אותן על המציאות שנוצרה בטבח אוקטובר 23', וסופה עדיין לא נראה.

הכותבת אחראית על זכויות נפגעי עבירה במטה המשפחות להחזרת החטופים ומרצה למשפטים בקריה האקדמית אונו