יפעת הימן, אמה של ענבר החטופה בשבי חמאס, סיפרה היום (שבת) כי קשה לה להאמין שהשביתה המתוכננת מחר היא זו שתחזיר לה את בתה.
שנתיים לאחר חטיפתה של ענבר מבארי, יפעת עדיין מתקשה למצוא מנוח. “אני לא ישנה כמעט מאז העסקאות,” היא מספרת בכאב. “אנחנו בין שמיים לארץ, ותמיד יש את האחוז של הספק שהיא בחיים. אני צריכה לראות אותה כאן. אם לא אוכל להביא אותה לחופה - לפחות לנשק את הארון, לשים נר או פרח ולדבר איתה”.
״החמאס מתחזק כשהחברה הישראלית מתפוררת״
לדבריה, המאבק להחזרת החטופים חייב להתנהל מתוך אחדות לאומית – ולא מתוך חולשה. “אנחנו צריכים להיות מאוחדים, לא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית אנחנו. המטרה היא להביא את החטופים החיים לשיקום ואת החללים לקבורה ראויה. החמאס מחזק את עמדותיו כשהוא רואה שאנחנו מתפוררים מבפנים – ולכן האויב ממתין שנישבר”.
יפעת מדגישה כי רק באמצעות החלשת החמאס ניתן יהיה להגיע לעסקה כוללת. “אני לא פוליטיקאית ולא אסטרטגית, אבל ברור לי שהחמאס חייב להיות מוחלש ומפורק מנשק. רק אז ניתן יהיה להחזיר את החטופים. כרגע הוא מנהל את המשא ומתן עם קמפיין הרעבה ותחושה שכל העולם נגדנו”.
״קשה לדבר עליה בלשון עבר״
בריאיון חזרה יפעת לרגעי החטיפה, שנראה כי עדיין אינה מעכלת במלואם: “ענבר באה למסיבה כהלפרית כדי לעזור לכולם. תמיד היא הייתה אחת שעוזרת. הם ראו שבארי בוערת והתחבאו במטעים, אבל רדפו אחריהם, ירו בה וחטפו אותה. היא ילדה כל כך טובה, עם לב רחב. לא להאמין שזה כבר נמשך שנתיים ולא רואים את הסוף”.
למרות שמערכת הביטחון הודיעה למשפחה כי ענבר מוגדרת כחלוטה, יפעת מתקשה להשלים עם הקביעה. “לא אמרו לי למה. גם אם יש ממצאים, וגם אם יהיו עדכונים – לא יספרו לנו מיד, כי זה עלול לפגוע בחטופים האחרים”.
שומרים את ענבר בתודעה
אף שאינה מתחברת לרעיון השביתה, המשפחה לא מפסיקה במאמצים להעלות את המודעות לכך שענבר עודנה בשבי. “אנחנו מעלים את המודעות בדרכים אחרות – גרפיטי בחיפה, שלטים שבעלי תלה בכל הרחובות. כולם צריכים לזכור שהיא עדיין שם”.
בשבילם – כל יום הוא שביתה
יפעת עצמה הפסיקה לעבוד מאז 7 באוקטובר, והשגרה הפכה עבורה למילה שנכחדה. “ב־8.10 כבר הודעתי לבוס שלי שאני לא עובדת. כולנו נכנסנו לעשייה להחזיר את ענבר – בעלי וחנה עושים זאת בכנסת, ואני בריאיונות ובהנצחות”.
בעוד רבים מתכננים מחר לשבות, יפעת מדגישה כי בעיניה יום אחד לא יעשה את ההבדל. “לדעתי האישית זה לא יביא את ענבר הביתה. כשתיגמר השביתה כולם יחזרו לאותו המקום. לא חושבת שזה מה שיביא את השינוי”, היא מבהירה, אך מוסיפה שבעקבות כמעט שנתיים של חוסר ודאות, היא כבר “לא יודעת מה הדרך הנכונה”.
בסיום דבריה, בקול חנוק ובגעגוע עמוק לבתה, אמרה: “קשה לי לדבר על ענבר בלשון עבר. המוטו שלה היה שתמיד עם חינוך ואהבה אפשר לשנות את העולם – ועכשיו זה תורנו”.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו