לקראת שביתת המחאה למען השבת החטופים המתוכננת מחר, במסגרתה חברות, מוסדות, בתי עסק ורשויות הודיעו כי יאפשרו לעובדיהן שלא לעבוד, בתנאים שונים, או אף יסגרו את שעריהן לחלוטין - מתקיימת הערב (מוצ"ש) עצרת בכיכר החטופים.
/מטה משפחות החטופים
דנה סילברמן סיטון, אחותה של שירי ביבס ודודתם של כפיר ואריאל ביבס ז״ל, נאמה ראשונה: "אני עומדת כאן היום לא רק בשם עצמי, אלא בשם משפחה שכבר איננה – הוריי, אחותי, האחיינים שלי. אין להם קולות, אז אני מדברת בשבילם ובשביל כל מי שעדיין כלואים, בזמן שיש כאלה שממשיכים פה כאילו הכול נורמלי.
אבל שום דבר לא נורמלי במדינה שבה משפחות לא יודעות אם יקבלו את יקיריהן – חיים או מתים. שום דבר לא נורמלי בממשלה שמתפקדת כאילו הזמן לא אוזל, בזמן שחיילים ואזרחים מתים במנהרות, והמנהיגים מעלים פוסטים על אחדות מדומה. כשהחטופים נלקחו, המדינה הבטיחה להחזירם. הבטחה קדושה. קרוב לשנתיים אחרי – מה יש לנו? סיסמאות, מבצע רודף מבצע, ותחושת נטישה. איך ייתכן שצריך לצעוק ולהיאבק כדי להזכיר שיש אנשים שחיים בגיהנום?.
"האובדן שלי אישי, אבל הכאב הוא של עם שלם – פצוע, מדמם, מאבד אמון במנהיגות. אני לא שותקת יותר, ואנחנו לא נשתוק, עד שכל החטופים יחזרו ועד שנהיה שוב מדינה שמגנה על אזרחיה, לא מפקירה אותם. מאות ימים חלפו מאז, וזה לא שהם נשכחו – הם נזנחו. הממשלה מעדיפה לדאוג לעצמה, מרסקת את החברה הישראלית בשם הישרדות פוליטית. הצעירים יוצאים לקרב ומחזירים אותם בארונות, בזמן שבכנסת מדברים על "חוסן" ו"ניצחון" כאילו מדובר במשחק".
"זו לא רק אוזלת יד – זו הפקרה. מדינה שלא עושה כל שביכולתה להשיב את בניה – מאבדת את זכותה לקרוא לעצמה מדינה. אני לא מוכנה להתרגל. הממשלה לא עובדת בשבילנו, לא בשביל המשפחות, לא בשביל החטופים – היא עובדת בשביל עצמה. אנחנו כאן כדי לומר בקול ברור: ככה אי אפשר להמשיך. האחריות למחדל חייבת להיות ממומשת. התקווה לא תבוא מלמעלה – היא תבוא מאיתנו, מהרחובות, מהכיכרות, מהלבבות שלא מוכנים לשתוק.
"נמשיך להיאבק באויב שבחוץ, אך גם באדישות שבפנים, ולדרוש צדק, אמת וחיי אדם. אם המדינה לא תתעורר – היא תתעורר לחורבן מוסרי מוחלט. מי שאיבד את משפחתו כבר לא מפחד – הוא יכול להצית את השינוי. אני מסרבת לוותר על התקווה: אני מאמינה במדינה שלא נמדדת רק בכוח, אלא גם בלב, במנהיגות שמבינה שחיי אדם שווים יותר מכל אינטרס פוליטי. את המדינה הזאת לא נציל עם סיסמאות ריקות, אלא עם אזרחים שלא שותקים מול עוול, שמבינים שהאחדות האמיתית היא אחריות הדדית. אם הממשלה איבדה את הדרך – אנחנו נשרטט שביל חדש. זה הזמן לישראל חדשה – מדינה של חמלה, אמת ואחריות".
לאחר מכן דיבר, איציק הורן - אביו של איתן הורן הנמצא בשבי חמאס ושל שורד השבי יאיר הורן: "אני אתחיל בלספר לכם קצת על איתן שלי. אתם מכירים אותו רק כאחד מהאחים הורן שנשבו יחד בניר עוז. איתו בני הצעיר איש חינוך ברמח אבריו, אוהב אדם, צנוע, וציוני אשר עלה בגיל צעיר ארצה ובחר בישראל כבית. איתו ייצג את המדינה בגאווה גדולה כשליח מטעם הסוכנות היהודית באמריקה הלטינית.
"בכל לילה אני נרדם עם התקווה שאקום לבשורה ובכל בוקר מתאכזב מהמציאות. עוד מעט 700 יום והם עדיין בעזה יש לי כמה שאלות עבורכם: שאלה ראשונה: למה הם עדיין בעזה? שאלה שנייה: כאשר אנחנו מפגינים מטיחים בנו שאנו פוגעים ביקירינו ומשחקים לידי החמאס. איך העימות בין שר הביטחון והרמטכ"ל מסייע להשבת איתן ויתר החטופים? גם האויב רואה את אובדן הדרך של ההנהגה.
"והשאלה השלישית: למה לאחר הצפייה בסרטוני ההרעבה, והעדויות הקשות של החטופים שהושבו ארצה על הסבל הרב, העינויים והטרור הפסיכולוגי ועל כל שהזמן אוזל מחליט הקבינט בניגוד להמלצת הרמטכ"ל על תכנית לכיבוש הרצועה המהווה גזירת דין מוות לחטופים החיים ודין העלמות לחטופים החללים? אם זו ההחלטה מדוע אין להם את האומץ לצאת לציבור ולהודות בבחירה במותו של בני איתן. הכיצד בוחרת הנהגה לזלזל כך בחיי אדם? לרמוס את הערכים של קדושת החיים והערבות הדדית.
"80% מהעם בעד הפסקת המלחמה והשבת החטופים. אסור לשתוק. מחר ישראל עוצרת ואני קורא לכולם וכולן להצטרף. זהו אינו יום חופש ובילוי זהו יום של זעקה. זה אינו רק יום של הזדהות עם משפחות החטופים אלא הפגנה אזרחית לשמירה על צביונה של מדינת ישראל הערכית. זו שבחרנו אני ובניי לעלות אליה. יאיר ששב מהגיהנום בעזה, עמוס האבא של הנכדים שלי גלי ואריאל ואיתן שעדין שם נמק במנהרות וחסר לנו בכל רגע.
"אני אסיים בתשובה שלי לשאלה הראשונה – למה הם עדיין בעזה? הם שם כי ההנהגה לא רוצה להחזיר אותם הביתה. הגיע הזמן להחזיר את כולם בהסכם – לשיקום, לקבורה ולשפיות. עכשיו! עכשיו! עכשיו!".
"מגיע גם לנו סוף"
שורדת השבי נגה וייס, בתו של אילן וייס שנהרג ב-7 באוקטובר, לפני שבוע ציינו את ערב ט"ו באב וגם את יום הנישואים ה- 30 של ההורים שלי. במקום לחגוג אותו ביחד, אמא שלי ציינה יום נישואים שני בלי אבא. אבא שלי היה אדם שמבטא את האהבה שלו דרך דאגה לאחרים. הוא הגיע לכל מקום שהיה צריך אותו, אם מישהו הסתבך באיזה נושא, אבא תמיד נרתם לעזרה, בלי לחשוב על המאמץ והזמן שהנושא גוזל ממנו.
"בבוקר השבעה באוקטובר אבא היה סגן ראש צוות החירום היישובי של הקיבוץ. כשאמרו לו שיש חשש לחדירת מחבלים הוא לא היסס לרגע, לקח את המפתחות של הנשקייה ולמרות הסכנה, יצא מהבית כדי להגן עלינו ועל הקהילה כולה. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. חודשים ארוכים הוא הוגדר נעדר ולא ידענו מה עלה בגורלו, אבל בסוף נאלצנו לשמוע את הבשורה הקשה, שהוא נרצח באותו היום ונחטף לעזה.
"הסוף שלנו לא יהיה טוב, אבל גם לנו מגיע סוף. אנחנו מחכות לסגירת המעגל הזאת, מקום לבוא אליו ולהרגיש את אבא. גם על הזכות להתאבל צריך לצאת למאבק. מציאות שבורה. אבל אנחנו לא נוותר. אנחנו לא מוותרים על הערכים של המדינה שלנו, אנחנו לא מוותרים עליהם, אנחנו לא מוותרים על עצמנו. אבא שלי הציל אותנו. עכשיו תורנו להציל אותו. אותו ואת 49 אחים ואחות שלנו שמוחזקים בגיהנום כבר 680 ימים. אזרחים שנחטפו מהמיטות שלהם, אזרחים שרק יצאו לבלות במסיבה, חיילים ששמרו עלינו. ורק אנחנו נשארנו לשמור עליהם עכשיו".
"לקח לנו 22 חודשים למצוא את הכוח"
פושפה ג׳ושי - אחותו של ביפין ג׳ושי, הסטודנט הנפאלי השבוי בעזה, שהגיעה לישראל על מנת להשתתף בעצרת: "אחי הוא סטודנט שנקלע למלחמה שאין לו בה כל צד. לקח לנו 22 חודשים למצוא את הכוחות להגיע לכאן. היינו מבודדים בנפאל, מופרדים בשפה, בתרבות ובפחד. התמקדנו בלתפלל עבורו, אבל תפילות אינן מספיקות.
"הסרטונים האחרונים של רום ואביתר ריסקו אותנו. אמא ואבא שלי שבורים, בקושי מחזיקים מעמד. הם מתגעגעים לבן היחיד שלהם. אני מתגעגעת לחבר הכי טוב שלי – זה שחולם לגדל בננות כדי לייצר צ’יפס בננות. הבחור היצירתי, המצחיק. כמעט שנתיים בלי סימן חיים. האם הוא גווע ברעב? פצוע? חי? איך אפשר לשרוד 680 ימים בגיהינום?
"אנחנו מתחננים לנשיא טראמפ ולממשלת ארצות הברית להישאר מחויבים לעסקה שתשיב את כל החטופים הביתה. אנו קוראים לממשלות ישראל ונפאל להצטרף למאמץ הזה. תודה שאתם נלחמים עבור אחי. בבקשה, אל תפסיקו עד שכולם יחזרו הביתה. אני רוצה גם להודות לשגרירות נפאל על תמיכתה בחודשים האחרונים ועל מאמציה להביא אותנו לכאן.
"עכשיו אני רוצה לומר כמה מילים בנפאלית לאחי: אני מאוד מתגעגעת אליך, אחי. אני כל הזמן נזכרת בקול שלך ובחיבוק שלך. אני מתגעגעת מאוד לשמוע אותך שר וצוחק. אל תאבד את האמונה, תהיה חזק, תמשיך לחיות! אני אוהבת אותך".
מור גודארד, בתו של מני גודארד, שהיה אמור לציין אתמול את יום הולדתו ה-75 ושגופתו עדיין מוחזקת ברצועת עזה, הקריאה מכתב שכתבה לאביה: "אתמול היית אמור לחגוג יומולדת 75. לפתוח את הבוקר בבריכה של הקיבוץ ולשחות 76 בריכות. מנהג שסיגלת לך במהלך השנים. והיינו נפגשים ומבלים ביחד ואמא היתה מקריאה לך ברכה מושקעת מלאה ברגש ובערכים ואתה היית נבוך.
"במקום זה, אני עומדת היום בכיכר בתל אביב, בחום והלחות של אוגוסט ומבקשת לספר לך מה קרה מאז שנלקחת מאיתנו באכזריות. קודם כל אני רוצה להגיד לך ששרדנו. אתה ואמא ורוב החברים שלכם, בני גילכם, ההורים של החברים שלנו, הייתם המגן האנושי ביום הנורא הזה, כדי שאנחנו נישאר בחיים.
"שעות רבות נלחמנו על חיינו, המחבלים הגיעו גם אליי הביתה, הם ניסו לפרוץ את הממ"ד ונלחמתי, כמו נמרה, כמו שלימדת אותי, נלחמתי על הילדים, על הנכדים שלך, ושרדנו. אבא, המדינה התחייבה להגן עלינו, להגן עליך ועל אמא ועל עוד 100 חברים מהקיבוץ שלנו, מהקיבוצים השכנים ומכל העוטף, ומהמסיבה, לא עמדה בחובתה.
"נכון, תיקון לשבעה באוקטובר זה דבר ענק, בטח גדול על הממשלה הנוכחית, אבל להפסיק לעשות טעויות- אפשר. הציבור רוצה לסיים את המלחמה ולהחזיר את 50 החטופים, עכשיו ומייד. תעשו את הדבר הנכון מבלי לחשב פוליטיקה כל הזמן. זה בלתי נסבל, זה מעליב את האינטיליגנציה וזה בעיקר עולה בחיי אדם – של חטופים, ושל חיילים ושל אלפים שלא מצליחים להתאושש ממה שקרה פה בשנתיים האחרונות.
"ואני דואגת, מתעוררת בבעתה בלילות ממחשבות על הסבל הנורא שהם עוברים, אני מפחדת שנאבד אותם כמו שכבר איבדנו רבים כל כך, כי איך אפשר לגדל ילדים, לחשוב על העתיד כשהממשלה שלנו מחליטה לוותר על חיי אדם, מחליטה שקבר זאת פריבילגיה שלא מגיעה לכולם?".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
