כשורד שואה אני אומר למשפחות החטופים: אל תאבדו תקווה

חברים יקרים. אנחנו שורדי השואה פחות חשובים כעת. עוד יגיע זמננו. כל עברנו, כל סיפור חיינו, מתגמדים אל מול העובר עליכם עתה. אמנם התעללו בנו, היכו אותנו, הרעיבו אותנו, השפילו ורצחו אותנו - אך למרות הכל שרדנו. לעת הזו אתם חשובים מאיתנו.

בן שנה הייתי כאשר נלקח אבי לעבודות כפייה, חלה בשחפת ונפטר מהמחלה. לא זכיתי להכירו ולהתרפק בחיקו. משפחתי המורחבת מנתה כ־120 נפשות ובתום המלחמה נותרנו 10. אפרם נותר במשרפות אושוויץ בירקנאו. אף על פי כן שרדנו, אמנם מעטים, אך שרדנו.

הקמנו בית בישראל, נשאתי בגאון את הכומתה השחורה של חיל השריון, נישאנו, הולדנו ילדים ונכדים, ובעיקר שרדנו.

לא אתם אמורים לבקש סליחה מאיתנו, נהפוך הוא - עלינו לבקש מכם מחילה על חטאים שחטאנו. על זחיחות ויוהרה, על עצימת עין למתרחש, על אדישות, שחצנות וביטחון יתר. התרגלנו לירי עליכם ועלינו כדבר מובן מאליו ולמדנו לחיות עם זה.

עלינו לבקש סליחה על כי אפשרנו לממשלת הזדון לעשות ככל העולה על רוחה ולא זעזענו את אמות הסיפים. אמנם כוחנו דל ומעטים אנחנו, אבל יכולנו למרר את חייהם של אוכלי החינם בכנסת ישראל בדרכים שונות ולא עשינו דבר. אדישות.

עלינו לבקש את סליחתכם על כך שאפשרנו לפושע לבצע את הפשע שבגינו אתם נושאים את כאבכם. אני מייחל ומתפלל לנפילתה במהרה של ממשלת הרוע, מתפלל שבמקומה תקום ממשלה הדואגת לממלכה ולא למלך. וזה יקרה, בקרוב.

כמי ששרד את השואה וחווה את כל הזוועות, אני מבקש בכל ליבי לטעת בכם תקווה. אל תאבדו את התקווה, מתוך החושך יגיח האור ומתוך האפילה יפציע שחר חדש ועימו תקווה לימים טובים יותר. אני יודע שאין זה פשוט, אך אלמלא התקווה לא היינו שורדים.

כל שנותר לי הוא לחבק אתכם חיבוק אמיץ מלב אל לב ולקוות לימים טובים יותר במהרה. אמן.