למשפחות החטופים מותר לומר לנו, לכולנו, הכל, אבל ה-כ-ל! לנו, לרה"מ, לשרים ולח"כים, לכעוס ולזעום ולצעוק, להרים עלינו קול ולחרוג מכללי הפרוטוקול, להאריך בדיבור בוועדות הכנסת מבלי להיזרק החוצה, לקטוע דברים, להתפרץ לתוכם, להעיר שרים וח"כים באמצע הלילה בקריאות מגאפון מחרישות אוזניים.

על כל אלה ועוד אנו מחויבים להבליג ולנהוג זהירות מופלגת ברגשותיהם ובכבודם וביגונם ובאסונם; בשתיקה, בסבלנות אין קץ, בהרכנת ראש. להיות בבחינת "נעלבים ואינם עולבים". חלק מבני המשפחות מדברים בהיגיון, וחלק אחר - מאוד לא, אבל מי אנו שנדרוש מהם היגיון? מה בין היגיון לבין הסיוט שהם חווים עוד מעט שנתיים, סיוט שהם עצמם מתקשים לתארו במילים?

כל מי שניצב מולם ברחוב ובממשלה ובכנסת, שינמיך מולם קומה ויתנהל מולם בענווה, וכמאמרו של הלל הזקן - שלא ידון אותם עד שיגיע למקומם. לא כל דבר בעניין החטופים, גם אם הוא נכון, חייב להיאמר, ומול משפחות החטופים מותר לפעמים גם להיות צודק ושותק, ובוודאי שלא עולב ופוגע.

חמאס רוכב על כאב הציבור

ואחרי שאמרנו זאת, דרושה בימים אלה אמירה מאזנת נוספת: לא כל מי שאומר למשפחות החטופים "תשתקו" (כמו טלי גוטליב) טועה בהכרח גם במהות דבריו, שהרי התנהלות המשפחות אכן משחקת לידי חמאס, שבונה עליהן ואינו מסתיר זאת.

סטרוק וסמוטריץ' ורוטמן וגוטליב צריכים ללמוד כיצד לדבר על עניין החטופים מבלי לפגוע ברגשות משפחותיהם

חמאס סוחט רגשית את החברה הישראלית כבר 20 חודשים. הוא עושה זאת גם באמצעות המשפחות וגם באמצעות סרטי החטופים; אלה שח"כ רוטמן המליץ לכולנו לא לצפות בהם, ושרובנו, כולל התקשורת, בחרנו מרצון במהלך השנה הראשונה למלחמה לא לצפות בהם.

חמאס משחק בכאבנו ובדמעותינו ובמשפחות החטופים האומללות כדי לפגוע בכוח העמידה של הנושאים ונותנים מטעם ישראל.

זה לא מופרך להניח שהפעילות ההפגנתית הנרחבת סביב החטופים, שהתקשורת מהדהדת אותה, ובשוליים אף מייצרת אותה, הרחיקה את שחרורם ולא קירבה אותו; שהפעילות הזאת הקשיחה את עמדת חמאס והרחיקה אותה לקווים שרוב הציבור הישראלי רואה בהם קווי כניעה ואינו מוכן לחצות אותם.

איננו יודעים מה אומר נתניהו בחדרי־חדרים על עינב צנגאוקר, אמו של מתן החטוף. אנו יודעים, לעומת זאת, מה אמר ראש ממשלה אחר, יצחק רבין, על מרים גרוף, אמו של החייל השבוי יוסי, אחרי שהוציא אל הפועל ב־1985 את עסקת ג'יבריל - 1,151 מחבלים תמורת שלושה שבויי צה"ל. רבין הודה בתסכול שלא היה מסוגל לעמוד בפני גרוף, ש"התנחלה" מול לשכתו.

אנו זוכרים גם את ח"כ גאולה כהן (אמו של ראש המל"ל צחי הנגבי), שהיתה ידועה כאישיות סוערת ורגשנית, והתנגדה בחריפות לשחרור מחבלים. כהן נשאלה פעם "ומה אם החטוף יהיה בנך יחידך?" - והשיבה שתעשה "הכל, אבל הכל, כדי לשחרר אותו", אבל ביקשה: "אתם אל תקשיבו לי אז".

כולנו, תומכי העסקה ומתנגדיה, כמהים לראות את החטופים בבית, אבל החלוקה בין עמדה מוסרית של תומכי העסקאות לעמדה בלתי מוסרית ומוקצית מחמת מיאוס של מתנגדיה, כביכול, היא שגויה ומטעה.

חוזה חדש

סטרוק וסמוטריץ' ורוטמן וגוטליב צריכים ללמוד כיצד לדבר על עניין החטופים מבלי לפגוע ברגשות המשפחות, והם פגעו! לעומת זאת עמדתם, כמו עמדת רבים אחרים, הסבורים שאסור לכונן מחדש את החוזה שהופר עם תושבי העוטף והחטופים, באמצעות הפרת חוזה עם כלל אזרחי המדינה, ובאופן שיעמיד בסכנה חיי רבים פי כמה - היא אמירה ערכית ומוסרית לא פחות מזו של תומכי העסקה.

אסור לעלוב ולפגוע ברגשותיהן של משפחות החטופים, אבל מותר להתנגד לעסקה

עסקת שליט, שנתניהו הביא עלינו, בלחץ משפחת ושדולת שליט, זו שמשוחרריה הגו וביצעו את הטבח ואת החטיפה ההמונית ב־7 באוקטובר, היא "כסף קטן" מול העסקה, הרעה פי כמה, שחמאס "מוכן" לעשות איתנו כיום (והפרטים ידועים).

כניעה לדרישות חמאס עתה תזמין ותעודד עוד חטיפות (יש כבר ניסיונות), ועוד דרישות דמיוניות ומפליגות פי כמה, שאנו מדחיקים (למשל, מימוש "זכות השיבה"). אסור, אפוא, לעלוב ולפגוע ברגשותיהן של משפחות החטופים, אבל מותר להתנגד לעסקה. זה לגיטימי ומוסרי לא פחות מאשר לתמוך בה.

נדב שרגאי || על השיח הציבורי בעד או נגד עסקת חטופים