משפחות החטופים קיימו הערב (שבת) עצרת מחאה מרכזית בכיכר החטופים בתל אביב, ברקע החלטת הממשלה על הרחבת הלחימה וכיבוש עזה. לפי מארגני העצרת, 60 אלף משתתפים הגיעו הערב למחות איתם.
עם תום העצרת, ירדו מפגינים לחסום את איילון ליד מחלף השלום, והוא נפתח כעבור זמן קצר.
בקריאה לעם ישראל להצטרף לזעקתן, הן יצאו בהצהרה: "אל תתנו יד להקרבת אהובינו על מזבח מלחמת הנצח. רק השבת כל 50 החטופים תביא לניצחון ישראלי".
העצרת החלה ב"מיצג הרעב" של המשפחות, בו ישבו משפחות סביב שולחן עם שימורי שעועית - כפי שנצפה ברעב של אביתר דוד בשבי החמאס.
המשפחות נשאו דברים תחת המסר: "השתיקה הורגת - משביתים את המדינה למען הצלת החטופים והחיילים".
בין הדוברים בעצרת: שורדות השבי אילנה גריצווסקי ושרון קוניו, נירה שרעבי אישתו של יוסי שרעבי, יובל דנציג בנו של אלכס דנציג, ושורד השבי אלי-ה כהן.
שורדת השבי אילנה גריצווסקי, ובת זוגו של מתן צנגאוקר, נשאה דברים בדמעות, כשאמו של מתן - עינב צנגאוקר - תומכת בה: "ט״ו באב שלי לא בשפת ים ולא בארוחה רומנטית. כי מתן שלי במנהרות המוות של חמאס. רעב. רזה. חולה. אולי כבר בלי תקווה. והוא לא יודע אם עוד נלחמים עליו. אז אני כאן כדי לומר לך מתן שכן. בחיים לא נוותר עליך. עליהם. על כולנו".
גריצווסקי התייחסה גם להחלטת הקבינט מיום חמישי: "ממשלת ישראל החליטה להקריב את כולכם. את כל החטופים, את כל החיילים, את כל המשפחות שמחכות בעורף. בהחלטת הקבינט, הממשלה הזאת בחרה במלחמת נצח, לא בחיים. הממשלה הזאת חושבת שהחטופים הם שקופים. שהם "מחיר שצריך לשלם" "קורבנות למען הקואליציה" אבל הם לא שקופים! הם האחים שלנו. הם הלב של כולנו. ט״ו באב השנה הוא לא חג – הוא מבחן".
את נאומה חתמה בפניה לטראמפ, באנגלית: "במו עינינו ראינו איך הגיהנום הזה נראה. ראינו את אביתר דוד ואת רום ברסלבסקי מורעבים, שבורים, מעונים על ידי מפלצות. הזמן אוזל עבור כל 50 החטופים. לחימה נוספת תציב אותם בסכנה גדולה יותר. הנשיא טראמפ, השבת חטופים רבים מהגיהנום קודם, לא נוכל להודות לך מספיק. אנא, המשך לעמוד לצידנו ולסגור את העסקה להשיב את כולם ולסיים את המלחמה עכשיו. תראה שוב לעולם איך נראית מנהיגות אמיתית. מתן ו-49 החטופים לא יכולים לחכות עוד".
שרון קוניו, אישתו של דוד קוניו, סיפרה: "יולי, אמה ואני חזרנו אחרי 52 ימים, דוד ואריאל עדיין שם. היום ט"ו באב, ודוד שלי עדיין שם. בעזה. בחג האהבה שעבר – דוד היה שם. ברעב. כשיולי ואמה חגגו 4 – דוד היה שם. בצמא. ביום ההולדת שלו – דוד היה שם. בחושך.ביום הנישואים שלנו – דוד היה שם. בגיהנום. 673 ימים שבהם הספקתי לשמוע את הבת שלי, יולי, שואלת אותי אם אבא שלה כבר לא אוהב אותה כי הוא עוד לא חזר מעזה".
קוניו התייחסה לעסקאות הקודמות, שבסופן דוד לא חזר: "הם שם כי מישהו בחר להפקיר אותם. דוד היה ברשימה של השלב השני של עיסקת ינואר. הוא היה אמור להיות כאן, איתי, איתנו. במקום שלב שני - קיבלנו עוד מבצע, עוד לחץ צבאי, עוד חיילים הרוגים. ועכשיו, כשמחרחרי מלחמת הנצח דוחפים את כולנו לאסון נוראי, הם אפילו לא עושים כאילו זה למען החטופים. הם מצהירים, בריש גלי, שהם מוכנים להקריב את החטופים. להקריב את דוד שלי".
גם היא התייחסה בדברי לתמונות הקשות מהסרטונים של אביתר דוד ורום ברסלבסקי: "ראיתי את הסרטונים של רום ואביתר. ראיתי וחשבתי על דוד שלי: כמה הוא שוקל? מתי אכל בפעם האחרונה?האם גם ממנו ביקשו לחפור קבר לעצמו? ואיך ייתכן שהמדינה שלי, שהפקירה אותו, אותנו, לפני 673 ימים עברה מהפקרה – להקרבה?"
לבסוף, פנתה להנהגה: "אם חס וחלילה יקרה משהו לדוד שלי, או לכל חטוף אחר – זה על הידיים שלכם. לא תוכלו להגיד "לא ידעתי". לא תתחבאו מאחורי "לא העירו אותי". החובה הראשונית, הבסיסית, הציונית והיהודית שלכם היא להביא אותם הביתה".
נירה שרעבי, אלמנתו של יוסי שרעבי – שגופתו עוד מוחזקת בעזה,הדגישה את הסיכון הכרוך בהחלטת הקבינט, והתייחס לכך שיוסי שרעבי נהרג בשל הלחימה העזה: "יוסי שלי נהרג בגלל עצימות הלחימה. הוא נפגע מטיל של חיל האוויר במקום שבו הוחזק. ההחלטה שקיבל הקבינט לצאת למהלך של כיבוש בעזה, מסכנת במודע את חיי החטופים. אסור שאף אישה תחווה את מה שחוויתי, ותרגיש את מה שהרגשתי. אסור שאף אישה תאבד את אהובה. לא נעמוד מנגד ונראה את המדינה שלנו נופלת לתהום. לא נסכים למציאות שבה מתקבלות שוב ושוב החלטות שלא למען טובת המדינה והעם".
עוד התייחסה שרעבי אל הקושי בהיעדר קבר לעלות אליו: "ט"ו באב, והמשאלה שלי היא קבר. יוסי, אהבת חיי, אני עדיין לא מצליחה לכתוב את ההספד שלך. יש בי חלק שמפחד לכתוב הספד שלא אקרא לעולם, שלא יהיה לנו קבר לקרוא מעליו הספד. אני עוד אכתוב את ההספד. אני עוד אקרא אותו מעל הקבר שלך. עוד נכתוב על המצבה את מילות האהבה שאתה ראוי להן כל כך. טו באב, והמשאלה שלי - היא קבר".
יובל דנציג, בנו של אלכס דנציג, ואחיינו של איציק אלגרט שנחטפו ונרצחו בשבי החמאס אחרי חטיפתם מביתם שבניר עוז, התייחס גם הוא למותו של אביו בעקבות פגיעה של חיל האוויר: "הצבא פעל באזורים בהם יש חטופים. לצערי אבא שלי וחבריו שילמו על כך בחייהם". דנציג ביקר גם הוא את ההחלטה לפעול באזורים שהערכה היא שנמצאים בהם חטופים: "ההחלטה המתגבשת בצמרת המדינה משמעותה אחת גזר דין מוות לחטופים החיים ואיבוד החטופים החללים ברחבי הרצועה".
"אנחנו בשעה היסטורית", קרא, "שבה יוכח אם איבדנו סופית את הערכים שעליהם קמה המדינה שלנו - קדושת החיים וערבות הדדית". בהתייחסו למחאה בעולם על המצב ההומניטרי בעזה אמר: "מדברים מסביב על המצב ההומניטרי בעזה. אני מבקש להזכיר כי כל קריאה לסיום המלחמה חייבת להיות קריאה לשחרור החטופים תחילה. אל תזניחו את זכויות המשפחות והחטופים עצמם, מי לקבורה ומי לשיקום. זוהי הזעקה ההומניטרית שאנחנו מחויבים לה".
לישי מירן-לביא, אישתו של עמרי מירן, סיפרה על התסכול מכישלון המו"מ: "החודש האחרון היה הקשה ביותר שעברנו בשנתיים האחרונות – קמתי כל יום בניסיון נואש להחזיק את הראש מעל המים. חודש שהייתי רחוקה שוב מהבנות והרגשתי שזהו זאת הפעם האחרונה שאני מספרת להן שאני הולכת לדבר עם אנשים כדי שתחזור הביתה. אבל שוב התקבלה הודעה על חזרת המשלחת וניסיתי לא ליפול. אהובי, חודש בו חגגתי שוב יומולדת לרוני שלנו בלעדיך. ושוב המשאלה נשארה שאבא יחזור מעזה. חודש שבו עלמא ביקשה כל יום לראות אותך באמת ולא בתמונה וכבר מקפידה להגיד כל לילה יחד עם רוני לילה טוב לאבא עמרי".
על החלטת הקבינט אמרה: "החודש ה- 21 מאותו היום הנורא שהפך לנו את החיים. הסתיים לפני יומיים. הסתיים בישיבת קבינט בה הוחלט לחרוץ גורלות. בה הוחלט שוב להתייחס אליך ול-49 החטופים הנוספים כאל מספרים. בה הוחלט להתעלם מאזהרות הדרג הצבאי ולסכן עוד ועוד חיילים. ודי בא לי פשוט לצעוק די. די להותר לפרסום, די לדיבורים, די לסבל, די לדמעות, די לספירת הימים המזעזעת. פשוט די. אני עומדת מולכם היום ואני מרגישה שנגמרו לי המילים. שאני על סף התפרקות. בלעדיכם, אתם שמגיעים לתמוך שבוע אחר שבוע, לא הייתי מצליחה למצוא את הכוחות להילחם. זה הזמן לעשות מעשה. לעצור הכל ולהבהיר למקבלי ההחלטות שאי אפשר להמשיך את החיים בלעדיהם כאילו כלום. בואו לא נחכה לבשורה הנוראית בואו נביא את הבשורה האחרת. זה עלינו. השתיקה הורגת, אסור לנו לשתוק יותר".
שורד השבי אלי-ה כהן ובת זוגו זיו עבוד נשאו דברים זה לצד זה. זיו סיפרה על חזרתו של אלי-ה: "היום, אליה כאן. היום אנחנו שוב שניים. אבל הלב שלנו עדיין חצוי. מהרגע שאליה חזר הכל מבחוץ אולי נראה מושלם, אבל בפנים, ההתמודדות גדולה. העולם אולי רואה תמונות יפות אבל בבית שלנו, זה סיפור אחר יש ימים שלמים שהוא חושב ושותק ואני מבינה שהלב שלו נמצא במקום אחר. חלק מהלב שלו נשאר שם, עם החברים שעדיין לא שבו.
באשר להחלטת הקבינט אמרה: אחרי ההחלטה של הקבינט לכבוש את עזה, אני רוצה להביע את הפחד על החיילים ועל החטופים, כולנו שילמנו מחיר יקר. הדרך היחידה להחזיר את החטופים והחטופה - היא רק באמצעות עסקה כוללת ובהקדם".
אחריה דיבר אלי-ה: "אני עומד פה 160 יום אחרי מתוסכל, כי האחים שלי עדיין שם , הייתה בי איזושהי תקווה בלב שבשלב הזה הכיכר הזאת תתרוקן. אתם אפילו לא יודעים כמה זה מחזק את כל מי שנמצא שם 50 מטר מתחת לאדמה , לחזור ולשמוע את כל מה שעשיתם בשבילנו לראות אתכם צורחים את השמות שלנו כאן בכיכר. כולנו הזדעזענו שראינו את הסירטון של רום ואביתר, ואתם יודעים על מה אני חשבתי? נזכרתי בעצמי שם נמצא באותו מצב כבול ברגליים מדמיין את החזרה הביתה, ואז חשבתי על השנייה אחרי, על הרגע שהמצלמה נכבתה, הדלת נסגרה והם עוד פעם לבד עם עצמם, בחושך והתפללתי שהם זוכרים שאנחנו פה. אין להם זמן! החיים נמקים במנהרות והחללים עלולים להיעלם בחורבות עזה".
עוד סיפר על הרגעים הקשים, ועל המחויבות לחברים שנשארו בשבי: "הכתובת הייתה על הקיר, אנחנו דיברנו על הרעב, אנחנו דיברנו על התנאים אנחנו התחננו שיעזרו לנותרים, לאלון אהל שהשארתי לבד במנהרה פצוע. אני האחרון שהסתכל לו בעיניים והבטיח לו ״עד שאנחנו לא מתראים שוב בישראל זה לא נגמר״ ומאז כבר חצי שנה אני עוקב בדאגה וחרדה".
על החלטת הקבינט להעמיק את הלחימה אמר: "ההחלטה לכבוש את עזה מלחיצה אותי, אני יודע מה קורה לחטופים כשהלחימה מתעצמת. ובתור לוחם, אני מבין את החשיבות של לחסל את האויב. חברים שלי שילמו בחייהם כלוחמים במלחמה הזו כדי להציל אותי כשהייתי חטוף במנהרות, אני לא רוצה להתעורר לעוד הותר לפרסום ובטח לא לאבד את האחים שלי שעדיין שם -לא את החיים שבהם ולא את החללים שעלולים להיעלם לנצח".
עוד התייחס אלי-ה לחברו אלקנה בוחבוט, שעודנו בשבי: "קשה לי לדבר על אהבה בלי להזכיר את אלקנה בוחבוט. בשבילו הגעתי למסיבה, חבר אמיתי, איש שיחה ושותף לרגעים. היום, כמעט שנתיים אחרי, רבקה אשתו מחזיקה באומץ את הבית, את הלב, ואת ראם הקטן שמחכה לאבא שלו. וככה כל הנשים היקרות כאן שמחכות שהאהבה שלהם תחזור מהגיהינום".
את דבריו סיים בדרישה לעסקה שכוללת את כל החטופים: אני אסיים בלהגיד שאני יודע מה זה לחזור בעסקה חלקית, אני חי עם רגשות האשם כל יום, ולא מאחל לאף אחד להרגיש מה זה להשאיר אח מאחור. בקשה אחרונה- תביאו עסקה שתביא את כולם ואל תוותרו עליהם, על אף אחד - כמו שלא וויתרתם עלי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו