האמבולנס המפויח הניצב בדרכי העפר סביב חניון רעים, שבו התקיים בלילה שבין 6 ל־7 באוקטובר 2023 פסטיבל הנובה, נחקק אחרי האסון כאחד הסמלים הכואבים ביותר של הטבח הנורא.
האמבולנס, שהגיע לחניון כדי לאבטח רפואית את המבלים שחגגו בפסטיבל המוזיקה, הפך בן־רגע למקום מקלט של עשרות מאותם מבלים, שבו הם חיפשו מחסה מפני ירי הטילים שלא פסק מכיוון רצועת עזה וצרורות הירי מנשקי המחבלים. לדאבון הלב, באותו הבוקר הפך האמבולנס למלכודת מוות כאשר מחבלים ירו עליו טיל אר.פי.ג'י, מה שגרם לשריפתו כליל. שם, בכלי הרכב השרוף, מצאו את מותם 18 אחינו ואחיותינו שביקשו לשמוח ולחגוג.
"בשעה 10 בלילה אלי, מנהל רשות העתיקות, קיבל טלפון ממפקד פיקוד העורף", נזכר משה עג'מי, סגן מנהל רשות העתיקות. "הוא אמר לו: 'שמע, יש בסביבות 100 נעדרים שכל חוליות החיפוש שלנו עדיין לא הצליחו למצוא. הכל פה שרוף - המכוניות, הבתים, הרכוש. אולי אתם תהיו אלה שיוכלו למצוא אותם'. בשעה 6 בבוקר כבר היינו בבית הראשון".
הבקשה של מפקד הפיקוד אז, אלוף רפי מילוא, בהחלט היתה שונה בנוף. בין זירות שעליהן צובאים כוחות צבא ומשטרה מחשש להימצאות מחבלים, לצד כאלה שבהן פועלים צוותי זק"א והרבנות כדי לזהות את גופות הנרצחים, ביקש האלוף שהארכיאולוגים יזנחו את מקומם הטבעי, יגיעו לאזורי הקרבות ויחפרו בשטח כדי לסנן את הממצאים.
"בהתחלה זה הפתיע גם אותנו, אף אחד לא הבין בכלל מה אנחנו מחפשים שם ולמה הגענו, אבל תוך כדי הצלחנו לעבוד בשיתוף פעולה", משחזר עג'מי, ומתאר את החוויה מהמיקום הראשון שאליו הגיע יחד עם אנשיו, כפר עזה: "המחזות היו לא הגיוניים. אתה מריח ריחות, רואה דם בכל מקום, שומע פיצוצים מכל עבר. כל הקירות צועקים לך, ואתה מבין שהיה פה טבח. אין מילה אחרת".
מבצע מבריק
שם, בתוך הזירות הקשות ביותר שידעה מדינת ישראל לאורך קיומה, יצא לדרך אחד המבצעים המבריקים ביותר שכלל ציוד ושיטות עבודה חדשניים, והצליח להביא לסגירת מעגל אצל לא פחות מ־16 משפחות שלא ידעו באותם הימים מה עלה בגורל יקיריהן שנכחו במסיבה. "התחלנו לקחת כמה חיילים מאחד הגדודים של פיקוד העורף, וביקשנו מהם להתחיל לעזור לנו לסנן ולנקות את העפר ואת האפר בתקווה שנמצא משהו, כל דבר. עם הרבה אמונה כבר בשעה הראשונה הצלחנו למצוא נעדרת ראשונה, ובאותו הרגע הבנו שאנחנו יכולים לעשות את זה, ובגדול".
ברשות רכשו ציוד מתקדם שהושמש לראשונה באותם הימים עבור המשימה, המציאו שיטות עבודה חדשות והתאימו את העבודה המוכרת שלהם תוך כוונונה לאסון הלאומי.
בין אינספור המבנים המפויחים הגיעו הצוותים גם למתחם חניון רעים, שבו מצאו את מותם באכזריות יותר מ־360 מבלים בפסטיבל. אחת הנרצחות באותו אירוע היא שני גבאי ז"ל, שעבדה כסלקטורית במסיבה וקיוותה להגיע, עם סיום משמרתה, לחגוג ולרקוד יחד עם חבריה בן בנימין, שחגג יום הולדת, וגלי סגל זוגתו - שנפצעו אנושות באותן שעות. בפועל, שני סיימה את המשמרת בשעה 6 בבוקר והספיקה להתראות עם גלי למשך דקות בודדות עד שהתחילה מתקפת הטילים הראשונה.
"התעוררתי באותה השבת מהודעה קולית של שני", מספרת אמה, מיכל. "מייד התקשרתי אליה והיא כבר היתה במיגונית בעלומים. תוך כדי השיחה איתי אני מבינה שהתחילו לזרוק לכיוונה רימונים. שמעתי צרחות, ופתאום שני צעקה 'אין להם רגל, יהרגו אותם' כשהיא מתכוונת לחברים שלה, בן וגלי. אני צורחת בבית את מה ששני צעקה לי", נזכרת אמה בכאב.
"יעקב בעלי שומע את זה, והוא מייד קם ודוהר עם הרכב לכיוון דרום, ובינתיים ניצן, אחותה הקטנה של שני, קמה מהבהלה ומתחילה להבין את הסיטואציה".
ניצן מוסיפה: "הרעיון היה לקחת אותה ולחזור הביתה. הבנו ששני הצליחה לצאת מהמיגונית בחזרה לכיוון המסיבה והנחנו ששם יהיה בטוח יותר, ושמשם נוכל להחזיר אותה הביתה ושהכל ילך חלק. באותו הרגע אתה חושב: 'לעזאזל, זה פיגוע וכמה רקטות, בטח זה ייגמר בקרוב'. לא העלינו בדעתנו שזה מה שיקרה בסוף".
בשעה 8:53 שוחחו בני המשפחה פעם נוספת עם שני בשיחת טלפון, שבהמשך התבררה כשיחה האחרונה. באותה שיחה הספיקה שני לציין שהיא נמצאת באזור שהתגלה, בדיעבד, כאחד שבו הוקם חפ"ק משטרתי. "בשיחה הזו שמענו את היריות, אבל היתה לנו תקווה כי ידענו שאבא בעוד רגע שם", מציינת ניצן. "שני אמרה לנו 'אתם לא מבינים, יורים פה לכל עבר. יש טנדרים, יש אופנועים ועשרות מחבלים'.
"היא גם הוסיפה בשלב מסוים שהיא נורתה ברגל. בהמשך גם הבנו שבר קופרשטיין, שעדיין נמצא בעזה, עלה בדרך כזו או אחרת לשיחה עם אבא שלי, בזמן שהוא ניסה להסיע את שני לכיוון המסיבה. אבא שלי אמר לו שהוא עוד רגע מגיע, ובר ענה לו 'אל תגיע, מי שמגיע לפה פשוט לא יוצא'".
משיחה לשיחה הבינו בני המשפחה את סדר הגודל של האירוע, והחליטו לנסוע לכיוון עוטף עזה. שם שהו במשך חמישה ימים והחלו בחיפושים אחר יקירתם שעקבותיה אבדו. "קיבלנו עדכון שחברים של שני הגיעו לסורוקה, אז עצרנו קודם כל שם", מתארות השתיים. "אחרי כמה שעות של חיפושים שם לא מצאנו את שני והחלטנו להמשיך בנסיעה לכיוון העוטף". במהלך אותה נסיעה השתיים הכינו את עצמן, יחד עם בני משפחה נוספים שהצטופפו ברכב, לגרוע מכל. "התחלנו לראות את המראות הקשים וחשבנו על כל האופציות. אתה אומר לעצמך 'זהו, שני נרצחה או נחטפה, יעקב לא יצליח לחזור וכנראה גורלנו לא שונה. כל המשפחה שלנו מחוסלת'. אם עד עכשיו שמענו משני ומיעקב בטלפון, רק אז הבנו הרבה יותר טוב את הכל. מי שלא ראה את זה בעיניים, לא יבין זאת לעולם".
חרף הקושי העצום להתנתק, אחרי חמישה ימים של חיפושים מאומצים בחרה משפחת גבאי לחזור ליקנעם עילית. "לאורך כל הדרך ראינו ניצולים והיינו בטוחים שהנה, בעוד רגע נמצא את שני באיזו פינה. הבנו שיש המוני צוותים ושיש סיכוי שידפקו לנו בדלת, לטובה או לרעה, ולא נהיה בבית, אז חזרנו", הם אומרים.
במקביל, צוותו של משה עג'מי, שהיה פרוס בשטח, עמל כדי למצוא שרידים של נעדרים נוספים. "אחת מהנעדרות שהתבקשנו לחפש מידע עליה היתה שני גבאי ז"ל", מציין משה. "כשאני הגעתי לרעים ביקשתי לבדוק גם מתחת לאמבולנס, מכיוון שהנחתי שבאותם רגעי אימה היו אנשים שנאלצו להסתתר מתחתיו. מתברר שצדקנו, משום ששם מצאנו שרשרת עם תליון בצורת ירח, ועליה דנ"א שהתאים לשני. בסך הכל נמצאו מתחת לאותו רכב חמש גופות".
הדפיקה בדלת
אחרי 47 ימים בלתי נסבלים של חיפושים, הדפיקה בדלת הגיעה גם לביתם של בני משפחת גבאי. "נציג מטעמו של גל הירש ביקש שנוודא כי כל בני המשפחה מכונסים יחד", נזכרת ניצן. "הם אמרו שיש להם מידע חדש, ואנחנו היינו בטוחים שהם יעדכנו אותנו ששני נחטפה לעזה. דפיקה בדלת, שיירה של אנשים מכל הארגונים שקיימים פחות או יותר, ושם אתה כבר מבין. אתה לא צריך שיסבירו לך בכלל". מיכל מוסיפה: "בהתחלה לא חשבתי שהיא בין החיים, אבל עם הזמן שעבר גדלה התקווה שהיא בין החיים, איפשהו בעזה אפילו, ושעוד מעט נמצא אותה. אז הם סיפרו לנו את כל השתלשלות האירועים, ואחרי שהתקשינו להאמין, הבנו שזו אכן התשובה שחששנו לשמוע. פחדנו שנלך לעולמנו מבלי שנדע מה קרה לשני, שנהפוך למקרה רון ארד 2, ורק בזכות המאמץ של משה למצוא את השרשרת הצלחנו לסגור מעגל".
משה, מצידו, התקשה תחילה לראות את הדברים באופן חיובי. "חששתי לפגוש את המשפחה", הוא מודה. "בסוף הרגשתי שאני אשם בעובדה שבישרו להורים שהילדה שלהם נרצחה, וזה הלך איתי הרבה זמן. רק כשהפגישו אותי עם המשפחה בחבל תקומה ירדה לי אבן מהלב והבנתי שעשיתי למעשה משהו טוב. המפגש הזה גרם לי להבין עד כמה חשובה היתה העשייה שלנו, שהצליחה לזהות עוד 15 נעדרים מלבד שני".
במפגש של המשפחה אתמול, בפתיחת מרכז "תקומה מן האפר" החדש של רשות העתיקות בירושלים, נפגשו בני המשפחה עם משה והודו לו שוב. "בלי שום ספק, אין עוד משהו שמשתווה לעשייה הזו, ואני מקווה שגם לא יגיע משהו שישתווה", סיכם בסיפוק. "אף פעם לא הבנתי למה הלכתי ללמוד ארכיאולוגיה, אבל אותו רגע ש־30 שנות עבודה כוונו אליו סיפק לי את התשובה במדויק. שם, כשכל מה שידעתי זוקק לרגע אחד, הבנתי שזה הייעוד שלי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו